אוג 31 2014

תנאים של ציור – אסנת רייזמן בן שלום ודיאנה דלל, שיחות בסטודיו

מאת: בשעה 10:26 נושאים: טור אורח

אסנת רייזמן_דיוקן עצמי מול כן, 2013, שמן על בד

אסנת רייזמן_דיוקן עצמי מול כן, 2013, שמן על בד

לאורך כשנה נפגשתי בסטודיו של אסנת רייזמן לשיחות ארוכות ואינטימיות ואלה מתועדות בטקסט זה. זו הבמה האישית והפרטית שלה בפעם הראשונה. הביוגרפיה האישית של אסנת והקשרים המשפחתיים הנחו את התנהלותה בשדה האמנות והעמידו את חיי היצירה שלה לצידו של אביה הצייר אורי רייזמן.

השיחות האישיות והגלויות הללו מצליחות לחשוף זוויות בלתי מוכרות של הרקע ליצירות ושופכות אור על מקורות השראה והמחשבה מעוררות ההזדהות והאמפטיה. אסנת בוחנת את חייה ואת חיי היצירה שלה בגלוי ומתוך ניסיון להבין את מקורות ההשראה והחשיבה האמנותית וכיצד אלה דוחפים ומעודדים את חקר האמנות עבורה.

♥♥♥♥

ד.ד.: כאשר את מגיעה בבוקר אל הסטודיו, האם גמלה בך כבר החלטה מה את עומדת לצייר, או שרק לאחר הכניסה לסטודיו את מתחילה לחשוב ולגבש רעיונות?

א.ר.: אני לא יושבת וחושבת מראש מה יהיה הדימוי שברצוני לצייר. זהו תהליך שאני עוברת מזה כעשרים שנה. התחלתי לצייר ופתאום עלה בי הצורך לנבור באלבומי ילדותי. חשתי כי אני זקוקה לדיבור עם המשפחה ועם ילדותי הפרטית, ומתוך כך נולדו הציורים שהם פועל יוצא של התבוננות באלבומים.

בתקופת האינתיפאדה וקצת לפניה, לימדתי בגבעת חביבה קבוצות של נשים ערביות ויהודיות. מתוך מפגשים אלה התקרבתי והתיידדתי עם הנשים הערביות; ערכנו ביקורים בבתים שלהן ונוצרו ביננו קשרי חברות הדוקים. תוך כדי כך, נולד בי הצורך לצייר את הערביות.

לאחרונה אני מציירת דימויים שמקורם מהקיבוץ. אינני יודעת מדוע. אני מחוברת למקום ונראה לי אך טבעי לעשות את החיבור הזה ולפעמים זה מתעורר מהתבוננות באלבומים שלי ושל ילדיי. לפעמים אלה צילומים שאני מצלמת תוך כדי שאני מבחינה בדברים שמוצאים חן בעיני, אבל גם הדימויים שאני לוקחת הם בעצם רק קטליזאטור לצייר דבר-מה. אני כמו חומר ביד היוצר. אני נוהגת לשנות הן את הסביבה והן את הלבוש, כמו גם את כל התפאורה מסביב, כי בסופו של דבר אני רוצה להכניס את עצמי, את התחושות שלי, את הרגשות שלי, לתוך העבודה. במקרים אלה הדימוי עצמו פחות חשוב. אני עוסקת בדמויות אנוש. בעבר הקדשתי זמן לתאר דמויות נשיות והיום גם גברים נכנסים לתוכן.

ד.ד.: דברת על הנוף – ברוב הציורים אין הפרדה בין החוץ לבין הפנים, כלומר, ניתן למקם את הדימוי, הדמות או הסצנה – בפנים כמו גם בחוץ. הזהות הזו או הבלבול שנוצר, המצבים שהפנים והחוץ זולגים אלה לתוך אלה, מהווים מרכיב משמעותי ביצירה מבלי קשר למצויר בפועל.

א.ר.: ייתכן שמצבי הגלישה קשורים באישיות שלי – אני חווה באופן תדיר מעברים בין החוץ והפנים. בשעה שאני מתארת תיאורי פנים אני חוששת מפני חשיפה אישית מדי, ואז כשאני יוצאת אל החוץ ונוגעת בו, מתעורר בי הרצון לחזור לאני הפרטי. זהו מצב שמתקיים לאורך כל יצירתי – פנימה והחוצה, זו אני. תחושות אלה מלוות אותי לאורך כל השנים: החוסר או החסך, מחד גיסא, והפחד לחשוף את עצמי עד הסוף, מאידך גיסא. קיים בי הפחד להגיד את הדברים עד הסוף. משהו בי מהסס, ולכן היסוס זה בא לכדי ביטוי בציור.

ד.ד.: את מציירת מזה שנים רבות. ייתכן שבשלב הראשוני, בשנים הראשונות, הרגשת חשש לחשוף מצבים, רגשות ותחושות, אבל לאורך ציר הזמן השתנה המצב הזה. דברים או מצבים שפחדת לחשוף בעשר השנים הראשונות, צפים כיום על פני השטח. באופן תיאורטי, ניתן לזהות בעשייה המאוחרת יותר שלך, כי מרכיב  הפחד מקבל חיים אחרים, אופי אחר. אני מתארת לעצמי, שאם בהתחלה הפחד היה החשיפה עצמה, בהדרגה הוא הפך להיות רק פחד. כלומר, הזיכרון של הסיטואציות השתנה לאורך השנים ואם רצית לחשוף מקרה או אירועים בהיסטוריה מלפני עשר שנים, הצלחת להתמודד עם חשיפת ההיסטוריה גם מלפני שלושים שנה. כיום את מדברת על הפחד כאילו האירועים אכן קרו אך אתמול.

א.ר.: לדעתי מתקיימת רמה של הצפה של הדברים מהלא מודע אל המודע וזהו תהליך שקורה לי פעמים רבות במהלך העבודה. אני מעלה את הדברים והם מציפים אותי. לא פעם אני עוזבת את הציור ויושבת ומתבוננת בו חזור והתבונן, ושואלת את עצמי לאן אני רוצה להגיע, איפה לעצור, איפה ללכת קדימה. אני מרבה לדבר ביני לבין עצמי ונדמה לי שזה ניכר בעבודות שלי. אני סגורה לבד בסטודיו ולכן אינני מעורה במה שקורה בשדה האמנות ובמה שקורה בתל אביב. בשנים אחרונות זה מתחדד אף יותר. אני קמה ואני באה לעבודה כדי לעשות משהו בתוך החלל שלי, שהוא מקום מפלט ושל הארה – מקום שמכיל אותי.

ד.ד.: עולות כאן כל התחושות והמאוויים שהם רק שלך ואת עושה חיבורים או קפיצות בין משהו שאת מפחדת לדבר עליו ולגלות אותו לבין המציאות כשאת בסטודיו במצב של בחינה של עולמך הפנימי. אני חשה שהתהליך הזה קשור פחות בזיכרונות או במציאות. התחושות מכילות בתוכן את הכל – אנחנו חשים דברים כל הזמן, אבל אנחנו מדביקים להם תכונות שהן מציאותיות יותר או אירועים מציאותיים יותר, אם כי בתחושה יש משהו לעיתים מן המופשט, האמורפי. נדמה לי שאת נצמדת למקום הזה של התחושות ולאו דווקא לתחושה המתחברת למציאות. מכאן עולה כי התחושה בעצם יוצרת דימוי: גם התחושה וגם הדימוי יוצאים מתוך מקום מופשט ולרוב חסר פרטים.

הבלבול הזה בין החוץ לבין הפנים יוצר דיסאוריינטציה בקרב הצופים. את מתעתעת בהם. העניין הזה של התחושות שהוא דבר מופשט ומצד שני הוא בעצם הדבר שמביא אותך לבד הציור: כיצד היית מתארת את התחושה ביחס ליצירה שלך?

א.ר.: התחושות הן המון מחשבות שמתרוצצות במוחי. מאז שאני ילדה קטנה אני זוכרת את עצמי מוצפת מחשבות. לפעמים הן מאוד לא מסודרות ולא מאורגנות והן יכולות לבוא וללכת ולהיכנס ולצאת. התחושות יכולות להכיל המון דברים, יכולות להכיל עצב וכאב וגעגוע וזיכרון ואכזבות.

לגבי הפרטים בציור: לפעמים כשאני מתחילה ישנם הפרטים. בציוריים מסוימים עדין רואים את הסימנים של הפרטים שאותם מחקתי. בהמשך אני אעלה עליהם. פתאום אני נבהלת. אינני יודעת מדוע. אך משהו לא מסתדר לי ואני לא מרגישה איתו טוב. אני יושבת ואני מסתכלת ולא אוהבת את מה שאני עושה, חוזרת שוב על המצויר. אני אפילו לא יודעת להסביר בדיוק למה, משהו מבפנים לא נותן לי את השקט שאני מחפשת. פעמים רבות דווקא בהתחלה מצויים פרטים שייתכן ואם הייתי מניחה להם ולא ממשיכה ומכסה, זה היה בסדר גמור אבל לי זה לא הרגיש טוב.

אסנת רייזמן_דיוקן עצמי על חמור, 2012, שמן על בד

אסנת רייזמן_דיוקן עצמי על חמור, 2012, שמן על בד

ד.ד.: ההתייחסות למרכיב הפרטים, הסטודיו שלך, הבית שהוא אוסף של פרטים ויש בו שפע ועודפות ואפילו הגזמה, במוטיב הפרחים שהוא דומיננטי בבית וגם בסטודיו, למשל. אני רואה שבחלק מהציורים את מכניסה את מוטיב הפרחים ואלה מיצגים רבות מהתחושות שאת מעלה. בכל הזדמנות, בכל עיר, בכל מקום את רוכשת פרחים והפרחים האלה הם כמעט הדבר היחידי שחודר לתוך הציור. נוצר פער גדול בין החוץ לבין בד הציור: אני מוצאת בו את העניין הפנימי שלך דרך הפרחים וחשה כי מתקיים בהם משהו מצחיק ומחייך, שהוא קיטשי אבל הוא גם מאוד דומיננטי.

א.ר.: גם אני שואלת את עצמי את אותה השאלה: איך זה שבבית אני אוהבת להעמיס ולמלא ולשים עוד נדבך ועוד דבר ואילו בציור נורא קשה לי עם העומס. אני חשה מחנק בציור עמוס. בציור עברתי תהליך מסוים וניסיתי להכניס בו את הדברים שאני רואה מסביבי. לעיתים אני חשה שהתוצאה אינה יושבת לי טוב.  ואז אני נלחמת בין הפנים והחוץ – נאבקת בעצמי.

אני זוכרת שקיימתי עם אבא שיחות על אמנות. קיימנו הרבה שיחות שכאלה כאשר התחלתי לצייר. בהזדמנויות אלה הוא אמר לי: 'מה שלא מעניין אותך, תוותרי עליו, תורידי אותו,' בזמנו לא תמיד הבנתי מה זה לוותר, מה זה להוריד מהבד, היום לעומת זאת הרבה יותר קל לי להתחבר ליכולת הוויתור. כיום, ייתכן, אני נשארת בתחושה של החוץ ושיש דברים שהם איתי גם בפנים.

ד.ד.: אני רוצה לחזור ולדבר על הדמויות שאת מציירת: סדרת הנשים שציירת לאורך השנים. בכולן מתקיים דמיון, גם הסדרה של הערביות, שאותה הזכרנו. מעבר לסימון המאפיין של הלבוש שלהן, הן כולן נראות דומות. אפשר להגיד שהן דומות, אבל בעיניי הן אפילו זהות. הן נראות כתיאורים מנטאליים: משטחי הצבע שברקע והנשים עצמן, כולם דימויים מנטאליים. האם גם עבורך כולן זהות, האם הן למעשה אדם אחד?

א.ר.: בסופו של דבר אני מציירת את עצמי. היות ואני לא מציירת נשים תוך כדי התבוננות – הן הרי לא עומדות לפני וכל המקורות מבוססים על תצלומים, לכן לא מעניין אותי הפנים הספציפיות. כן, אני ציירתי את אבא שלי ואת אמא שלי וכמובן שזה היה בעל משמעות, אבל כשאני מציירת תלמידה לשעבר שהכרתי, אזי לא מעניין אותי הדיוקן עצמו, אלא מה שהרגשתי כלפיה ומה ייתכן והיא הרגישה כלפי. לכן, החזות הממשית אינה משמעותית ואינני נכנסת לפרטים.

כשאני מציירת מתוך תצלום והקשר עם המצולם לא תמיד קרוב ואינטימי, פחות מעניין אותי מה האובייקט מרגיש: לרוב אני גם לא יודעת. מעניין אותי מה אני מרגישה כלפיה, מה גרם לי לרצות לצייר אותה ואז אני נותנת לעצמי חופש לוותר על פרטים,  להוסיף אחרים ולבנות דמות שיש בה הרבה ממני.

ד.ד.: האם אפשר לומר כי כל הנשים האלה הן אסנת? אם לחבר את כל הדימויים לדימוי אחד, אז בעצם הייתי מצפה שאם כולן בעצם זו את, הרי שכל דמות אחרת או כל דמות מכילה מקום אחר מאסנת.

א.ר.: בסופו של דבר זה אכן כך. אני חושבת דרך הדמויות. בכל אחת מהן יש משהו שהוא אני. לפעמים יש הרבה ממני ולפעמים יש פחות.

♥♥♥♥

א.ר.: אני חוזרת ונוגעת בצבע שהוא מאוד חשוב עבורי, מעבר לתחושות שהצבע מעורר בכל אדם. הצבע הוא נקודת ההתחלה של היצירה שלי. אני חושבת צבע, אני מדמיינת הרבה דברים דרך הצבע. צבע יכול מאוד לשמח אותי ולא פחות מכך להעציב אותי. המון דברים קורים לי דרך הצבע והוא זה שמוביל אותי. מאז שהייתי תלמידה, משהו בצבע, בריחות שלו עוררו בי תחושות. לעיתים הן עלו בריבוי צבעים ולעיתים דווקא בתמצות ובמונוכרום.

הצבע עובר המון תהליכים במוחי ומשם אל הבד. בתחילת העבודה הצבע מאוד עז. אני מניחה על הפלטה הרבה אדום ושחור ובהדרגה, במהלך העבודה, חלקו נעלם והוא הופך למשהו רגוע יותר.

ד.ד.: כאשר את מגיעה לבד הציור ומתחילה לגרוע מעל פניו צבעים, את מוציאה החוצה את כל מה שיכול להיות מזוהה באופן חד-משמעי איתך, עם הרצונות שלך ועם האהבות שלך. כל דבר שבא מהמקום הפרטי מודר מן הבד ואז נשארים עליו רק משטחי הצבע. כלומר, את לא מציירת באופן שונה דימוי מסוים; הנחת המכחול שלך אינה אחרת כשאת מציירת בגד או כשאת מציירת את הרקע. האם, אם כן, האם מריחת הצבע היא תהליך מדיטטיבי עבורך?

א.ר.: עצם הנחת הצבע יכול להיות מהלך מאוד מדיטטיבי. עבורי זה כמו דיבור. אני מדברת עם הצבע ובאמצעותו. פרט לעבודה אחת שבה ציירתי את אמי ושבה ניסיתי להיכנס לדגם שבבד, לחומריות שלו, לרוב אני ממעטת לעסוק בחומר וחשוב לי יותר הנגיעות לא-נגיעות, הדיבור לא-דיבור, ההתלבטות שלי. אני חושבת שההסתרות שלי שבאות לידי ביטוי בציור הן המשמעותיות.

אסנת רייזמן_נמרוד, 2014, שמן על בד

אסנת רייזמן_נמרוד, 2014, שמן על בד

ד.ד.: אני רוצה להתייחס לציור הדיוקן העצמי בתוך הסטודיו. זהו ציור לא שגרתי במכלול העבודות שלך. מעולם קודם לכן לא ראיתי שציירת את עצמך בסטודיו. את מרבה לעסוק בתחושות שלך ואת גם משתמשת או מציירת דימויים שהם לא את, אבל הם הופכים להיות ייצוגים שלך. אז למה לא לצייר את עצמך ישירות?

א.ר.: ההחלטה על הציור הייתה תולדה של תהליך עבודה משותף איתך, דיאנה, כאוצרת. כשהתחלתי לחשוב על כך לעומק אפילו קצת נבהלתי. הרבה יותר קל עבורי פשוט להשתיל את עצמי בתוך ציור, כך שהדימוי עשוי להיות אני, ובאותה מידה זה יכול להיות מישהו אחר. בציור זה יש קודם כל התחייבות כלפי עצמי וההחלטה על כך הייתה מורכבת. בציור אחר אני יושבת ומאחורי מתוארים ציורים נוספים. עבדתי עליו על פי תצלום. נוצר משהו מאוד לחוץ, כי רציתי לצור את התחושה של התכנסות בפנים, משהו שלא משחרר. אני חושבת שהצלחתי בעבודה הזו, כי רציתי להעביר את הדברים שלי שלא כל אחד מבחין בהם. אמרתי לעצמי 'את הולכת ומציירת את עצמך, אז לכי עד הסוף.' משהו בשפת הגוף שלי מעורר את התחושה של אי-הנוחות, של איזה שהוא קושי שקיים.

ד.ד.: זו הפעם הראשונה שאת מציירת את עצמך בצורה שכזו?

א.ר.: זו הפעם הראשונה שאני מתמודדת באמת עם עצמי וזה לא היה לי קל. אני חושבת שהצלחתי. אני לא יודעת אם הציור הוא טוב או לא טוב, אבל הצלחתי לתת את התחושה שרציתי. הציור השני הוא יותר נינוח "דיוקן עצמי מול כן", שמן על בד, 2013. מצוירים בו אובייקטים נוספים והפוקוס הוא לא רק עלי אלא גם על ההתייחסות לחלל: רואים את הכן ואת השולחן עם הצבעים. ניסיתי אפילו להכניס פרחים, אבל הרגשתי שהדברים לא מתחברים לי, כאילו אני מכניסה שני סיפורים שלא הולכים ביחד. לכן הוצאתי את חלקם וניקיתי אותו. ובכל זאת יש בציור התייחסות לחלל.

ד.ד.: כל הבית שלך וכל הסטודיו מלאים בפרחים ואת דווקא אומרת 'אני והפרחים בציור לא עובדים טוב ביחד.'

א.ר.: כשהכנסתי את הפרחים בידיים של אבא שלי זה היה כאילו שמתי את אמא שוב במחשבות שלי, בתחושות שלי, וכך זה הסתדר לי.

ד.ד.: מכאן אני מבינה שהפרחים משויכים לאימך והם מהווים סוג של דיוקן של אימך.

א.ר.: נכון. בהחלט. הגרברות המסוימות  והנוף מאחוריהן הוא הנוף של אבא. את יודעת מה, זה אפילו דיוקן משפחתי כשאבא נוכח ואמא ישנה. זהו דיוקן סימבולי. דרך אגב, ציירתי את הציור הזה, אבא עם הפרחים, והקדשתי את זה לעצמי. דבר שכזה לא קורה לי הרבה פעמים: אני ציירתי בשבילי הציור.

ד.ד.: הנוף, הפרחים והאבא הם למעשה פורטרט משפחתי.

א.ר.: כן.

ד.ד.: כשמתמקדים בציור מסוים פתאום מבחינים בסיפורים שמתוארים בו. כל ציור מקבל ייחוד למרות הדמיון הוויזואלי. גם כאשר הטיפול הציורי נראה זהה, אבל לאט ובהדרגה את חושפת את הקריאה של הציור: למשל הציור של אימא ואבא ביחד. הציור מתאר מעמד חגיגי על רקע ניטראלי; או ציור אחר של ההורים, שבו מודגשת הטקסטורות של הבגד.

א.ר.: בציור המסוים הזה, "חתן כלה", שמן על בד, 2014. הבגד של אימא היה לי מאוד חשוב. דרך השמלה רציתי להעביר את חוש האסתטיות שלה; דרך הבד רציתי להעביר את הדמות שלה ומה אני מרגישה כלפיה ולגעת באהבה שלה. אמנם, התצלום המקורי היה בשחור לבן, אבל אני זוכרת את השמלה הזאת של אימא, פתאום צף בי הרצון להיכנס לאישיות שלה דווקא דרך השמלה. גם אבא אהב מאוד חולצות עם משבצות צבעוניות. אבל אימא והשמלה המיוחדת שתפרה – אלה אם זיכרונות חשובים עבורי. לכן הייתה לי הסבלנות להיכנס לפרטים הפשוטים ולהיכנס לתיאור הבגד המסוים הזה, דבר שלא קורה כל כך תדיר אצלי.

ד.ד.: התיאור נראה כמו של רגעי חגיגה, שזה לא משהו שמאפיין את הציורים שלך. נראה שמצאת כאן חוקיות אישית, כדי לספר סיפור: להניח צלחת של אוכל מול הדמות של בן הזוג, זה אמצעי לספר את כל ההוויה שלו. הפרט הבודד יוצר את הסיפור כולו.

א.ר.: נכון. זו בדיחה משפחתית, אבל זה ברור לכולם שזהו רמי אוכל את העוף.

ד.ד.: אפשר להבין שצריך לחפש את הפרטים הבודדים בציור ואם הם נעדרים אז הציור מתייחס לתחושות והדברים שהזכרת לאורך כל השיחות.

א.ר.: בציור של שני הילדים שנראים בורחים, אפשר למצוא תמונה שמלווה אותי עוד מהילדות: התחושה של נטישה. זו תחושה שמכננת בי עד היום, גם כשאני אדם מבוגר וסבתא לנכדים, התחושה שאולי הם לא יחזרו, אולי אני אשאר לבדי. רציתי להעביר תחושות אלה במספר ציורים. תחושה של אין אונים: את ילדה ואת לבד. כן יחזרו, לא יחזרו, מי יבואו ומתי יבואו. גם כיום כשאני חיה בקיבוץ  וכולם ביחד, בסופו של דבר אני חשה לבד עם עצמי. יש בכך איזה שהוא רצון להעביר בעבודות שלי מצב נפשי. לא תמיד ולא בכל עבודה, אבל זה קיים.

ד.ד.: בעקבות  השיחות הללו עולה בראשי כותרת: התנאים של הציור. את מספרת סיפור אנושי ומשפחתי מאד, שההתחלה שלו היא בצבע ולתוכו חודר הסיפור.

א.ר.: מה שאני מרגישה הרבה פעמים בציורים זה להביא את הבדידות אל הצופה. יש משהו בדמויות הבודדות שאני חשה שאני מצליחה להעביר דרכן את תכונת האופי שלי. אני מכסה המון סיפורים דרך ההסתרה. בנוסף, יש בעבודות שקט שאותו אני מרגישה שאני מצליחה להעביר. לפעמים רואים שמתחת לשקט יש דברים שמתרחשים. המון דברים מתרחשים מתחת לפני השטח, שגם אם הצופה אינו מודע להם אני רואה אותם מבעד לצבע. אני מרגישה את המאבקים הפנימיים שמתקיימים אצלי, את הסערות. גם כאשר אני מוציאה או חושפת חלק מזערי מהם, מיד אני שבה ומכסה.

הציור מציל אותי. הוא עוזר לי לא לרדת לתהומות שאליהם אפשר בקלות לרדת. הוא מצמיח אותי. אני מרגישה שקבלתי בציור מתנה שמלווה אותי לאורך שנים ובמיוחד בבגרותי. האמנות עשתה אותי לאדם מלא שהאמנות עוטפת אותו והיא שומרת עלי.

מתוך מקום של בשלות, אני מסתכלת על העולם ועל השאלה אם אוהבים את העבודות שלי או לא – עבורי המקום של האמנות הוא מעין מקדש, מקום שטוב לי בו. ימים שלמים אני לא יוצאת מפתח ביתי. גם אם אני לא מציירת כל הזמן אני יכולה להסתכל, להתבונן, לקרוא – זה מקום שעוטף אותי,  שמקבל אותי. אני קבלתי מתנה ואני מטפחת את המתנה הזאת בשבילי.

אני לא אורי רייזמן, אני אסנת ואני חושבת שהצלחתי להביא משהו שהוא שלי, שהוא מתאים לי ורק לי. לפעמים אני מנסה לבקר במחוזות אחרים, אבל לבסוף אני חוזרת אלי. השילוב הזה בין העומס בבית והניקיון בציור – האיזון הזה הוא מה שנותן לי כוח ליצירה.

ד.ד.: עכשיו אני מבינה למה את לא צריכה את הפרחים.

א.ר.: אני צריכה את הפרחים מסביבי, אבל לא בציור.

ד.ד.: היום, בסופו של תהליך רב שנים, את מרשה לעצמך להיחשף יותר מאשר להתחפש לדמויות אחרות, גם לא להיעלם בתוך הנוף או להיבלע בתוך טקסים בקיבוץ.

א.ר.: נושא הקיבוץ היה נושא שלא הגעתי אליו באופן מקרי.  כל הזמן יש לי קונפליקט ביני לבין עצמי מצד אחד לא עזבתי לרגע אף פעם את הקיבוץ ומצד שני היחסים שלי עם הקיבוץ הם מאוד מורכבים. אני לא טיפוס של מי שהולכת עם הזרם. אני מאוד אינדיבידואליסטית ואני שונה. מצד שני אני נאחזת בדימוי הקיבוצי ובסמלים שלו. קשה לי להסביר זאת, אבל בחגים ובסמלים אחרים שהם כל כך שייכים לקיבוץ. זהו הבית, אבל מנגד, זה לא כל כך בית. הבית שלי הוא הבית הפנימי שלי והוא שואב אותי לתוכו פנימה – ותופעה זו ממחישה טוב מכל את תחושת הפנים והחוץ שמלווה רבות מעבודותיי, כמו גם את חיי היומיום הפרטיים שלי.

אסנת רייזמן_חתן כלה, 2014, שמן על בד

אסנת רייזמן_חתן כלה, 2014, שמן על בד

אסנת רייזמן_ללא כותרת, 2012, שמן על בד

אסנת רייזמן_ללא כותרת, 2012, שמן על בד

 

♥♥♥♥

 תנאים של ציור, אסנת רייזמן בן שלום בבית האמנים, מציגה סדרת עבודות חדשה שנוצרו בשנתיים האחרונות, בטכניקה של שמן על בד. ציוריה של רייזמן הם מעין דיוקן עצמי, כשהיא עצמה מתוארת בהם וגם בשעה שדמויות אחרות מופיעות בהם. הדמויות המצוירות הן אמצעי לתיאור מצבי נפש והלכי רוח של האמנית, המצליחה להעביר בצבעים ובמשטחי ציור את רגשותיה ותחושותיה האינטימיים ביותר: ”כשאני מציירת מתוך תצלום והקשר עם המצולם לא תמיד קרוב ואינטימי, אני פחות מתמקדת במה שהאובייקט מרגיש: לרוב אני גם לא יודעת. מעניין אותי מה אני מרגישה כלפיו, מה גרם לי לרצות לצייר אותו ואז אני נותנת לעצמי חופש לוותר על פרטים, להוסיף אחרים ולבנות דמות שיש בה הרבה ממני,” מספרת רייזמן בסדרת שיחות אישיות, המופיעות בקטלוג התערוכה. מעבר לנושאים האנושים ולסצנות האישיות מבקשת רייזמן לרגש בשילובים הצבעוניים המיוחדים של ציוריה. התחושה האינטימית עוברת אל הצופה המתבונן ומכניסות אותו למרכז הציור תוך חיבור  לפשטות ולרגישות העולה ממנו.

תנאים של ציור

אסנת רייזמן בן שלום

אוצרת: דיאנה דלל 

פתיחה: 11.9.14

נעילה: 4.10.14

בית האמנים ע"ש זריצקי 

 

2 תגובות

2 תגובות לפוסט “תנאים של ציור – אסנת רייזמן בן שלום ודיאנה דלל, שיחות בסטודיו”

  1. שחרבתאריך 31 אוג 2014 בשעה 17:21

    יפה יפה :)

  2. דורית פוקץ הלסבתאריך 01 ספט 2014 בשעה 22:50

    :)

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות