זה לא אני, זה המצב!

אדם קלדרון, אמן רב תחומי העוסק בתחומים שונים שב לאחרונה לארץ משהות בת 7 שנים בברלין, על מנת להפיק את סרט הקולנוע הראשון שלו. לכבוד חזרתו ארצה, תפסתי אותו למספר מלים על אמנות ועל התהליכים המלווים אותו כיוצר.

ש: אדם, אתה מגדיר את עצמך כאמן רב תחומי. ספר מעט על התחומים בהם אתה עוסק.

קלדרון: אחרי שהייתי שחיין בנבחרת ישראל מגיל 11 עד 21 נסעתי לברלין במטרה להקליט אלבום אולפן. הציפייה למצוא אנשים שיעזרו לי לתרגם את ההוריקן והרעיונות המופרכים שהשתוללו לי בראש לסאונד ותווים התפוגגה די מהר. כך מצאתי את עצמי מתגבר על חוסר הידיעה בקריאה וכתיבה של תווים וממציא לעצמי דרכים מקוריות שבעזרתם אוכל להלחין ולעבד את השירים אותם הקלטתי ברשמקול קטן תוך כדי הליכה ברחובות. האלבום יצא והפך למופע ואני הייתי תופר לעצמי את התלבושות ומצלם ועורך את הווידיאו שהיה ברקע. באיזה שהוא שלב הרצון לעמוד על הבמה התחלף ברצון ליצור אמנות שתעמוד בפני עצמה ולא תערב אותי באופן חי התחזק. התחלתי לחקור את האמנות הפלסטית תוך כדי התעסקות בווידיאו ארט וכתיבה לעיתון. בהמשך השתלטתי על השירותים הציבוריים שליד הסטודיו שבו עבדתי ופעם בחודש אותם הפכתי ל"גלריית שירותים" שבה הצגתי כל חודש עבודות חדשות שלי.

ש: איזו מדיה הכי מושכת אותך?

קלדרון: אחרי כמה שנים של התעסקות במוזיקה, כתיבה, בימוי, אופנה, צילום ובמה הבנתי שהקולנוע הוא התחום שבו אני יכול לשלב את הכול. הבנתי שהחוט המקשר בעשייה שלי בכל התחומים הוא הקצב, האיזון והווליומים בין האלמנטים בין אם זה שיר, טקסט או תנועה. אני מרגיש שמצאתי את השפה האוניברסלית של האמירה האמנותית שלי ומבחינתי אני בעצם אמן קולאז'.

אני נמצא באיסוף בלתי פוסק של הכול מהכול. כמו ספוג אני צובר ואוגר רעיונות, מחשבות, זוועות, רגעים ואשליות. הכול נמצא בתהליך דגירה ארוך עד לרגע המתאים לבקוע. בתסריט שלי יש משפטים שאני שומר מגיל 13.

ש: ספר על עבודה שלך אליה אתה מתחבר במיוחד.

קלדרון: אני מאוד אוהב להתעסק בקבוצות מול יחידים ולהיפך. באחת מעבודות הנייר שלי, "כוורת", אני משווה את החברה הקיבוצית לכוורת דבורים פועלות, מייצרות ומזמזמות. חתחתי משושים גדולים מתוך צילום זירוקס ענק של חדר האוכל הריק בקיבוץ בארי רגע לפני סדר הפסח. אני חוקר תבניות ואנשים שלא מתאימים אליהן, שִליָה אנושית ובכל מה שקורה בשוליים ומתחת למזרון.

ש: איך העובדה שגדלת בקיבוץ משפיעה על יצירתך?

קלדרון: כשהייתי ילד קטן בקיבוץ לא יכולתי לחכות ולעזוב לעיר. כשהגעתי לתל אביב בגיל 21 לקחו לי בדיוק שבועיים לעלות על המטוס הראשון לברלין עקב תחושת צפיפות, מחנק וחדירה בלתי פוסקת למרחב הפרטי שלי. בשבע השנים שבהן חייתי ופעלתי בברלין ניסיתי בכול הכוח להפוך את עצמי לזאב עירוני עם ציפורניים מושחזות. לשכנע את עצמי שעשן מכוניות, צפיפות ואורבניות הם חלק ממני. ככל שהשנים עברו הבנתי  ששום דבר לא מרגש אותי ומעסיק אותי יותר מהנוף של הקיבוץ שבו גדלתי, הדינמיקה, היחסים, התקיעות והחיים בקיבוץ וההשחלות שלהם. אני מת על פרובינצליות בעיר הגדולה.

ש: למה החלטת לטוס לברלין?

קלדרון: הסיבה שבחרתי לטוס דווקא לברלין הייתה מפני שלונדון יקרה מדיי, ניו יורק גדולה מדיי ופריס סנובית מדיי. ברלין נראתה לי סוטה, אפורה ומלנכולית מה שבדיוק התאים למצב הצבירה שלי באותה תקופה.

ש: מה ההבדל בין הסצנה האמנותית שם לבין הסצנה פה בארץ?

קלדרון: מה שהיה הכי כיף זה לגלות שהיו שם הרבה אנשים כמוני שהגיעו מכל העולם כמו מאיסלנד, שוודיה, טורקיה, פולין ובאו מאותן סיבות. מין מילקשייק ענק של הכול מהכול, ובגלל שזול שם ולא ממש צריך לדאוג לכסף אפשר פשוט לעשות אמנות בלי הצורך לעבוד בשלוש עבודות בו זמנית כמו כאן. כמובן שמצד שני זה גורם להצפה אדירה של אמנות מחורבנת וברלין גם לא בדיוק מפורסמת בעושר שלה וכאן קיימת איזה שהיא פיקציה שבה אתה מרגיש כאילו כל הזמן משהוא גדול עומד לקראת, אבל הוא לא באמת קורה.

ש: מה גרם לך לחזור לארץ?

קלדרון: הסיבה שבגללה החלטתי לחזור לארץ הייתה הרצון להתחיל להפיק את הסרט אותו סיימתי לכתוב. זה הגיע בשלב שבו כל הפלוסים בלהיות חופשי, נייד, ובלי שורשים הפכו להיות כלוב הזהב שלי. השפה העברית היא חיי, התפריט הראשי של התחושות והרגשות שלי פועל בעברית. הרגשתי שהיצירה שלי נהיית עקרה ולא מחוברת, למרות כל הבינלאומיות שהקיפה אותי.

ש: על מה הסרט?

קלדרון: הסרט "פרחים ממרציפן" הוא מלודרמה צבעונית המספרת את סיפורה של רבקה רגאל המתאלמנת מבעלה שנהרג בתאונת אופנוע וטורף באחת את עולמה. רגאל יוצאת למסע המתחיל מקיבוצה הנידח בנגב, עוברת לַכְּרָךְ התל-אביבי ומגיעה אל עצמה ואל מחוזות הזהות האנושית. מה שנראה תחילה כשינוי בלתי נמנע בעקבות מותו הפתאומי של בעלה, מתברר כתחילתו של מסע כאוּב ואופטימי לגילוי עצמי ולהשלמת חלקים בפאזל של חייה שאותם ניסתה להדחיק ולמחוק מעברה. הסרט מהווה חגיגה רבתי של דרמה, אופנה, צבעוניות, דמויות שוליים אקסצנטריות ואנושיות תמימה.

ש: אתה יכול לספר מעט על תהליך ההפקה?

קלדרון: זה הסרט הראשון שלי. החוק היחיד שלו אני מציית בכל עניין ההפקה הוא הנאמנות לעצמי. אני לא עושה אם אני לא מרגיש. ככה גם בחרתי את הצוות שעובד איתי וככה אני ניגש לעשות גם את שאר הדברים הקשורים בסרט כמו התפאורה, ההלבשה, הליהוק, הכוריאוגרפיה והמוזיקה שאת כולם אני עושה בעצמי. הסרט נעשה בתקציב שאפילו המילה "זעום" נשמעת כמו הגזמה פראית לעומתו, אבל זה גם חלק ממה שאני רוצה להגיד. הסרט הזה לא רק מדבר על השוליים אלא הוא נעשה בשוליים.

ש: בכדי להפיק את הסרט, החלטת לגייס כספים בדרך מקורית, והיא תערוכת מכירת אמנות שהתקיימה בגלריה עינגא. מאיפה הגיע הרעיון?

קלדרון: הרעיון לקיים אירוע מכירת עבודות לצורך גיוס המימון לסרט הגיע בשיתוף עם נטע ורויטל הבעלים של גלריית "עינגע" לאמנות עכשווית ששמחו לעזור ולקיים את האירוע בחלל החדש והמדהים שפתחו ברחוב בר-יוחאי 7 בתל אביב. פרסמתי "קול קורא" ולשמחתי הרבה היענות האמנים הייתה גדולה ובאירוע הזה השתתפו כ-40 אמנים מכל תחומי האמנות, שתרמו עבודה וזה מאוד מרגש ומחמם את הלב.  נוסף לכך נמכרו במקום כרטיסים לבכורה העתידית של הסרט ובערב הפתיחה הופיעה הרקדנית ממי שימאזקי במופע הסולו שלה.

ש: נשמעו לא מעט ביקורות מאת יוצרים שונים שקראו לאמנים לסרב להשתתף בתערוכת מכירה למטרות רווח מוגדרת של מישהו אחר. מה דעתך על ביקורות אלה?

קלדרון: זכותו של כל אחד להחזיק בדעתו. אני רוצה להביע תודה עמוקה מאוד למי שהסכימו להירתם ליוזמה. הסכמה זו מהווה ביטוי לסולידריות חברתית שהיא חיונית מהמעלה הראשונה לחברה האנושית בכלל, ולסולידריות בין האמנים בפרט. חלק מהערבות ההדדית שעומדת ביסודה של כל חברה באשר היא.

תגיות: אדם קלדרון, אמנות, אמנות ישראלית, גלריה עינגא, סרט, קולאז', ראיון, רב תחומי