זה לא אני, זה המצב!

…"תשמע, בשבוע שעבר כתבתי לך שהעיניים שלי עייפות באופן מוזר. אז בסדר, נחתי במשך יומיים וחצי וחזרתי לעבוד, אבל ללא האומץ לצאת החוצה אל האוויר הפתוח. ציירתי, ללא מטרה נראית לעין, על קנבס בגודל 30, את חדר השינה שלי, את הרהיטים הלבנים שאתה מכיר. טוב, נהניתי מאוד לעשות את העיצוב החדש הזה, של דבר שהוא לא חשוב, הפשטות של "לה סרא" (à la Seurat). עם צבעים שטוחים ומשיכות מכחול גסות באימפסטו עבה, צבעתי את הקירות בלילך חיוור, הרצפה באדום נמוג ושבור, הכסאות והמיטה בצהוב כרום, הכריות והסדין בירוק חיוור מאוד, השמיכה באדום דם, כיור אחד בכתום והשני בכחול, והחלון בירוק. באמצעות הצבעים המגוונים האלה, ניסיתי להביע מנוחה מוחלטת, אתה מבין, ואין בציור לבן כלל, מלבד במשיכה דקה בתוך המראה, המוקפת מסגרת שחורה עבה"…
תרגום חופשי, מתוך מכתב שכתב ואן גוך לגוגן
——
אם הייתם יכולים לכתוב מכתב לכל אדם בעולם, למי הייתם כותבים? ומה הייתם כותבים בו? הייתם מנסים לסגור פינה לא פתורה? הייתם שואלים שאלה, או יוצאים בהצהרה? כותבים מכתב כעוס ומלא טינה, או מעלים זיכרונות נעימים מהעבר? הייתם סנטימנטליים ורגשניים, או דווקא ציניים ונשכנים? ואולי בכלל הייתם כותבים מכתב אהבה? מתי בפעם האחרונה כתבתם מכתב אהבה, אבל אמיתי כזה, עם לבבות וכאלה?
ומתי בפעם האחרונה קיבלתם מכתב אהבה? אין ספק, הרבה יותר קל לסמס LOVE U : ) , או לעשות FW למייל משעשע, או אפילו לכתוב סטטוס בפייסבוק. אבל כדי לכתוב מכתב, נו… צריך באמת להשקיע. ואני לא מדברת על כל מכתבי ה"בהמשך לשיחתנו.." וכאלה.
לפעמים, אני מרגישה, שלעשות אמנות זה קצת כמו לכתוב מכתב, מעין מכתב לעולם.
ז"א, אם ציירתי את זה, אני כבר לא צריכה לכתוב את זה, או להגיד את זה, או אפילו, לפעמים, להמשיך לחשוב על זה. כי אם נניח ציירתי את זה כבר, אז סגרתי את הפינה הזו. או שלא. וככה נוצרת סדרת עבודות..

בכל מקרה, מכירים את זה שאתם קוראים משהו שמישהו אחר כתב, מישהו שאתם בכלל לא מכירים, שגורם לכם להרגיש כאילו הוא נכתב ממש עבורכם/עליכם/אליכם?
ובכן… זה קרה לי השבוע מכיוון לגמרי לא צפוי:
…"כלל #1: בדרך אל האושר מהדברים הקטנים: תמיד תיזום. תמיד תיזום חיפוש אחר האושר. במקום לשבת בבית ולבכות כמה חם, צא אל החום וחפש לך אושר קטן. אושר קטן תמיד מחובר לאנשים שאתה אוהב. אנשים שאתה אוהב יכולים לגרום אפילו אושר גדול. אבל אנחנו הרי מסתפקים בקטן. אז גם אנשים שאתה לא שונא זה בסדר. אגב, אם אתה אוהב את עצמך-גם לצאת עם עצמך זו אופציה. אבל לא לבכות. זה מנוגד לכלל. הדוגמא האישית שלי כבר תבוא. אבל הכלל חשוב. היא לא"…
ציטוט מהסטטוס של שי רווה
——
כל כך הרבה גלולות שינה מתפזרות
מהעיניים הקרועות של מרילין.
הן עוברות כמו רכבת את מחסום
השפתיים האדומות שלה ונמסות כמו חצץ
שיש מתחת למסילה בתחנות החמות של גופה.
רק השדיים שלה כמו כרטיסים מנסיעה רחוקה
זרוקים על המרצפות, מנוקבים בחלוקים היכן
שהקונדוקטורים מהימים האחרונים אוהבים.
(מכתב למרילין מונרו, מאת רוני סומק)
——
ואם כבר מכתב, למה לא איגרת?
…"בימים אלה של משברים פוליטיים, וחברתיים, של געגועים לשקט נפשי ולחזרתו הבלתי מתפשרת של השבוי גלעד שליט, ולקראת השנה החדשה, הוחלט ללכת על עיצוב אגרות ברכה"… (מתוך ההזמנה)

משתתפים בתערוכה: גברעם מלינה, חגית אור דלאל, חכים עירית, לוי מירב, מילנר רחל, פוקץ דורית, קאהן יוסף, שגב דב.

התערוכה תתקיים בביתן האמנים, בילו 6, ראשל"צ.
הפתיחה במוצ"ש ה – 28.8.10, בשעה 20:00.
ובינתיים, קבלו טעימה מתוקה מהעבודה שאני הולכת להציג שם..

תגיות: אמנות, אמנות ישראלית, גברעם מלינה, חגית אור דלאל, חכים עירית, לוי מירב, מילנר רחל, פוקץ דורית, ציור, קאהן יוסף, שגב דב, תערוכה

כתובת טרקבק | RSS תגובות