זה לא אני, זה המצב!

…"אתה זוכר מתי העולם נעשה אדום כולו דרך חתיכת זכוכית, ואת הצבע של הפרח? זכרתי זאת יפה. קיימנו שיחות על אור מוקרן ואור מוחזר: למדנו כי האור מקבל את צבעה של הזכוכית שדרכה הוקרן; כי צבעו של הפרח הצהוב תאם את האור המוחזר … הסברתי לאנה כי הפרח הצהוב ספג אל תוכו את כל שבעת הצבעים –  זולת הצהוב, שאותו החזיר לעין המסתכל. אנה עיכלה פרור מידע זה, ולאחר רגע של שתיקה חזרה אלי: אה! אז הצהוב הוא הצבע שהפרח לא רוצה אותו! ולאחר דומיה קלה: אם ככה, הצבעים האמיתיים שלו הם אלה שהוא כן רוצה אותם. לא יכולתי להתווכח על אמיתותו של טיעון זה, שהרי כיצד לכל הרוחות אפשר לדעת מה באמת רוצה הפרח?"…

הקטע המתוק הזה נלקח מתוך הספר "מר אל כאן אנה", מאת פין. אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר, לא משנה בני כמה אתם, ואני גם מאמינה שאנה ופין צודקים!

כשאנחנו נעמדים מול מצלמה אנחנו משתמשים בכל היכולות שלנו כדי להקרין משהו החוצה, שלא בהכרח תואם את הפנימיות שלנו. וכשאני אומרת אנחנו, אני מתכוונת לזה. גם אני, צלמת אירועים מקצועית, מרגישה אי –  נוחות מול מצלמה ומציגה את ה"שירה" שאני רוצה שהמצלמה תקלוט.

אנחנו עושים את זה כל יום, כל היום, לא רק אל מול מצלמה. ההבדל הוא שהמצלמה מקפיאה מאית שנייה מתוך החיים שלנו ומתוך האישיות שלנו.

כאשר הצלם לא מודע לתופעת הלוואי הזו של הצילום, הוא והמצלמה שלו קולטים את הסיפור שהמצולם מוכר ולא את האדם המצטלם.

מה שהופך צלם חובב לצלם מקצועי הוא היכולת להפריד בין מה שהמצלמה קולטת לבין מה שהוא, כאדם, רואה מעבר למשחק ולפוזה של המצטלם. האומנות בצילום אנשים (להבדיל מפרחים), מתבטאת ביכולת להעביר את האישיות האמיתית של המצולם, את זו שהוא שומר למקורביו בלבד ובעצם, לשבור את מחסום המצלמה ולגרום למצטלם להסתכל אל הצלם – האדם ולא אל הצלם – המכשיר.

פה אני נכנסת לתמונה.

כשאני מגיעה לאירוע (לא משנה כמה סיפרו לי על המשפחה לפני שהגעתי), אני מתמקדת בשפת הגוף של המצטלמים, בדרך שבה הם מברכים אחד את השני, באופן שבו הם נעמדים לצילום משפחתי קלאסי.. מי עומד ליד מי ומה הוא משדר בעמידה שלו.

כשאני מרגישה שיש צורך לשבור את מחסום המצלמה אני מתבדחת עם המצולמים ושומרת על חיוך קבוע שנובע מההבנה שגם מעבר למצלמה הענקית ולפלאש המאיים האנשים המצטלמים מרגישים אותי, הופכים לנינוחים יותר ומאפשרים לי לתעד אותם באופן אמין, מפרגן ונעים.

להתמקדות באנשים כאנשים ולא כאובייקטים, יש תופעת לוואי מבורכת והיא – התאהבות. ההתאהבות הזו מאפשרת לי לחייך באופן טבעי לאורך כל האירוע וגם בימים שאחרי כשאני עורכת את התמונות. מה בא קודם? ההתאהבות או החיוך? האמת, כבר מזמן אני לא זוכרת..

שמחה לשמוח בשמחתכם,

שירה וייס.

——

מילה קטנה ממני: זוכרים שסיפרתי לכם בשבוע שעבר על הטור החדש שלי בערב רב?

אתם יכולים למצוא אותו כאן.

תגיות: טור אורח, צילום

כתובת טרקבק | RSS תגובות