זה לא אני, זה המצב!

"את רואה את זה? זה החלום האמיתי!" אמרה לי ליאור שטיינר כשנכנסנו לסטודיו המואר והמרווח שלה, הממוקם מאחורי גלריה 121.

הגלריה נפתחה לפני כחודשיים, עם אירועי "אוהבים אמנות". היוזמה היא בחסות "סטאר סייקל" אופנועים, ומטרתה ליצור מקום לפעילות אמנותית, פרויקטים ותערוכות עם אמנים צעירים וותיקים במפגשי תרבות. נפגשתי בגלריה עם ליאור שטיינר, אמנית ומנהלת הגלריה, ועם גילית פישר, אמנית, לראיון דו לשוני, לכבוד תערוכתן המוצגת כרגע במקום.

אני: מה זה דו לשוניות? איך אתן מתייחסות לחיבור ביניכן?

גילית: כל אחת מדברת בשפה שלה, אבל העבודות עדיין מדברות זו עם זו. אני רואה את נק' החיבור בהתעניינות שלנו בציור, בעניין שלנו בצבע. העולמות שליאור מציירת מאוד מדברים אליי. אלו המקומות שבהם אתה מתקשר ומעביר משהו ע"י האבסורד.

ליאור: בהתחלה, כשעלתה ההצעה לאוויר, לא ידעתי איפה יהיה החיבור. אבל הייתה כימייה אנושית בינינו ואז גילינו שהאין חיבור הוא המקשר. שאולי על פניו אין מה שמחבר בין העבודות, אבל דווקא בתוך האין קיים היש. רז (רז סמירה, האוצרת) כתבה על זה יפה, שזה כמו שתי שפות שהופכות להיות ביחד בחלל, ובתוך החלל מצאנו כל מני דברים.

גילית: אני רואה שיש דברים בעבודה של ליאור, שמרתקים גם אותי. למשל, הדימויים. רז גילתה שאצל שתינו יש המון חיות, ונופים וארנבים ופילים. ארנב הוא סימבול לכל מני דברים. נגיד, הארנב בעליזה בארץ הפלאות שקשור בגיל כרונולוגי או מנטלי, וזה גם הארנב מפלייבוי.

ליאור: ארנב היא חיה לא אלימה, חיה מאוד עדינה.

גילית: זו חיה מדהימה.

ליאור: אני אגיד לך מה אני אוהבת בעבודות שלה. יש בעבודות שלה משהו שלא מפחד ליצור בחופשיות של ילד, אבל זו לא עבודה של ילד. זה לא דימוי של ילד ולא הנחת צבע של ילד. זאת תודעה בוגרת עם המון חופש.

גילית: גם אצלך יש המון חופש.

ליאור: זה חופש בחירה שהוא בתוך מצב. בתוך המצב אפשר למצוא את החופש. כשהכל פרוץ, זה לא חופש. כשאין נקודות ואין קווים אין חופש, אבל איפה שאת מחליטה שהנקודות והקווים יהיו, יש הרבה חופש.

גילית: הרישומים בתערוכה שייכים לתקופה יותר מוקדמת. יש פה עבודות שנוצרו עד השנה האחרונה. מתוך מאות רישומים הבאתי לכאן בערך 80, ומתוך ה-80 בחרנו 40. יש פה עבודות שמתפרסות על תקופה מאוד מאוד ארוכה, ואני חושבת שזה שייך למקום הזה.

אני: איזה מקום? מה עוד את מציגה בתערוכה?

גילית: אני מציגה עבודות מתוך סדרה שקשורה לצמחים וגן עדן. אלו דימויים של צמחים פנטסטיים. בציור "כרוב", הציור הוא מעין פנטזיה. זה גם כרוב במובן של מלאך, וגם במובן של הירק. זה בעצם צמח שהוא כמו פנטזיה. הדימוי הוא רק מסמן של פרח, הוא לא פרח. יש בעבודה הזו משהו מאוד מדיטטיבי, כי זאת עבודת נמלים, הנוצרת ע"י החריטות והקווים האלה. יש בה חוקיות שמאוד ברורה לי. היא מאוד אחידה ומאוד סכמטית, והיא מגיעה מתוך העבודה.

אני: דיברת על הקווים, אבל יש הרבה יחס לכתמיות ולחומר.

גילית: הייתי עסוקה כמה שנים ברישום ובקו. הקו כרעיון מאוד מעניין אותי. בכלל, העניין שלי ברישום הוא בקווים ובדימוי שמתחיל מהקווים או במבנה שלהם. כי הציור אצלי הוא אוסף של קווים. למשל בעבודה הגדולה, "אפריקה ישראל", היא מן עבודת מעבר. היא יותר פראית ופחות מסודרת. היא ציור מעבר במובן שיש בו את ההתחלה של החריטה, שקיימת שם בכמה מקומות. יש שכבות שמכסות ויש את השכבות של החריטה. יש בה משהו שחוסם, שאתה לא יכול לעבור. זו עבודה שקשורה מבחינתי למשהו כאוטי. קראתי לה אפריקה ישראל כי היא נוצרה ב-98, בזמן שהיה את המשבר הכלכלי. יש בה משהו שקשור בקפיטליזם, בברבריות. היא קשורה לתקופה שבה עבדתי בטכניקה יותר ברברית.

אני: ברברית?

גילית: גם בגלל הגודל, וגם בגלל האופן שבה היא עשויה, עם סכינים, בחריטות, וביחס שלי לבד. הסרת השכבות בעבודות שעשיתי בהמשך היא כביכול יותר מעודנת. מה שמתחבר בסוף הוא משהו כאילו סיזיפי. ליצור מתוך מקום של שקט, פה במרכז ת"א. השקט קשור למשהו פנימי. זה קשור ולא קשור למה שקורה בחוץ. זה קשור לדרך שלך. זה מעין מצב מנטלי, לא באמת מקום שקיים. זה מעין מצב מדיטטיבי.

אני: ומה קורה כשאת מאבדת את הסבלנות שלך באמצע?

גילית: אני מפסיקה. הרעיון הוא לא לאבד אותו. לצייר זה ממש לא להתאמץ, לדעתי. זה קשור באיך שאתה מאזן את העומס של החיים. המטרה היא לשלב. שיהיה איזון. יש משפט של ימימה אביטל, שבו היא אומרת שאיזון שווה טוב. ואם הוא לא טוב, הוא לא אמיתי, ואז אתה צריך לחכות שהוא יעבור. תעשה את חשבון הנפש כשאתה במצב טוב, לא כשאתה בעומס. זה משהו שמעניין אותי.

ליאור: העבודה "בבל" מדברת בדיוק על המצב הזה של הכאוס. האימפקט עם הצופה הוא מאוד מאוד חשוב.

גילית: העבודה הזו של ליאור ממש הזכירה לי את המיתוס של סיזיפוס, גם באופן שבו היא עבדה עם החומר. מאוד התחברתי לזה, ויש בזה משהו שאני מאוד אוהבת. בכלל, יש בעבודות שלה משהו עכשווי. אני אוהבת בעבודות של ליאור את זה שהיא לא מוותרת. היא מתעקשת לתאר את כל הפרטים. היא יוצרת עולם חדש, והיא לא עושה עולם שיש בו "רק" משהו אחד. נניח ב"בבל", העבודה עם הכפפות, יש בה משהו מאוד סיזיפי, אבל זה לא סיזיפי, כי היא מתעקשת על הריבוי הזה.

ליאור: זה כאילו סיזיפי, זה יותר מתעקש. יש קטעים בציור שאני יושבת ועושה באופן מאוד מונוטוני ומאוד מעייף. עשיתי שכבה ראשונה, אח"כ שכבה שנייה, בטח תבוא גם שכבה שלישית, וכל פעם זה מתפתח. מבחינה צורנית או צבעונית, למרות שהעבודה היא מונוטונית. אבל זה לא סיזיפי.

אני: יש משהו תרפויטי במקום הזה של היצירה?

ליאור: כן. לא מודים בזה, אבל בטח שכן. מרימים את זה יותר גבוה, וזה לא נשאר שם, אבל בטח שזה תרפויטי. בגלל זה, זו גם פריבילגיה, על הטוב ועל הרע שבזה. ברגע שמתחילים אי אפשר להפסיק עם זה. בקטע התרפויטי יש משהו יפה, מבריא ומנחם. למרות שהרבה פעמים יש גם נפילות. יש פעמים שבהם זה לא הולך וזה לא מה שחשבת. אבל אז, צריך לקחת את זה למקום חדש. יש את הסטיגמה הזאת שציור זה לא מקצוע, אבל זה לא נכון. זאת עבודה, וזאת עבודה קשה, וזאת לא עבודה מתגמלת, ואין את הדולר בסוף היום. במיוחד לאמנים שהם לא צעירים ולא מקודמים. לי הייתה הפריבילגיה לקום כל בוקר וללכת לסטודיו לעבוד. צריך להתאהב בזה. קראתי פעם ראיון בין שתי אמניות שאני מכירה, ואחת מהן אמרה "בהתחלה זאת התאהבות, ואח"כ זאת אהבה". וזה ככה.

אני: את יכולה להרחיב?

ליאור: חייבת להיות תשוקה. לפחות בדברים האלה, חייבת להיות תשוקה. וזה לא לכל הפחות, כי אלה דברים מאוד עוצמתיים וחשובים בחיינו. זה חייב להיות הכי הכי מעצמך. אח"כ רואים את זה. ככל שאתה יותר נאמן לעצמך, יוצאים הדברים הכי טובים. בכלל, לפעמים אני חושבת שאנחנו נותנים ליצירה איזושהי במה מאוד גדולה, ואני חושבת שזה נכון בכל דבר קטן. ככה אנחנו מעשירים את חיינו.

אני: איך הייתה העבודה המשותפת?

ליאור: היה מאוד מעניין לגלות אחת את השנייה מתוך העבודה. לא יצרנו כשאנחנו מכירות, זה באמת תהליך של גילוי שקרה. אמרתי לגילית ערב אחד, אפילו דרך השם שלך, אני מגלה אותך, את נגלית אליי.

גילית: למרות שהשם דווקא מגיע מגיל כמו שמחה.

ליאור: פתאום הבנתי שאני מגלה אותך. את הרי לא מרגישה שאת נגלית, את מרגישה שאת מגלה. ואז, גם הבנתי את העבודות שלה. גילית היא מסוג האמניות שצריך להכיר, ואז היא מתחברת לעבודות. בעדינות שלה, ברכות שלה.

אני: זה תמיד ככה, לא?

ליאור: זה בד"כ ככה וזה נכון, אבל לא תמיד. אני בעד לראות בעבודות את האוטוביוגרפיה והאישיות. יש אמנים שאני מכירה, ואני מכירה את העבודות שלהם ויודעת שהן שלהם, אבל העבודות לא מתחברות לי לאישיות. החיבור הוא נהדר.

גילית: גם דרך העבודות, וגם תמיד מעניין להכיר את הבנאדם.

ליאור: השקט שלה מרגיע אותי. שקט זה כוח, וזה מדהים.

אני: איך הייתה העבודה עם רז?

גילית: הזמנו אותה לאצור, והיא נתנה עוד נק' מבט על הדברים. היא הדגישה את הכתמיות אצל ליאור והדגישה בבחירותיה את הקוויות שלי. היא מצאה הרבה נק' חיבור בין העבודות. בסופו של דבר, הבחירה הייתה משותפת.

ליאור: ישר היה איתה חיבור מדהים. היא ראתה אצלנו בחיבורים דברים שלא ראיתי. לאצור זה לא רק לקחת נושא ולבחור אמנים. זאת עבודת אמנות. איך מעלים את הדברים אחד מול השני? מה אתה מנסה להגיד? צריך לעשות את החיבורים הנכונים בין האמנים, העבודות, הקונספט והחלל. להרים תערוכה זה מאתגר.

גילית: היה מעניין לראות איך היא ישר קולטת את הדברים.

אני: על קיר הכניסה לגלריה מופיעה דמות עם דבורה על העין.

גילית: האישה עם הדבורה על העין היא עבודה שהיא חלק מהסדרה שאני מציגה כאן, אבל היא גם עבודה מוקדמת יותר. הייתה הדמות, והיא ישבה אצלי בסטודיו וחיכתה להמשך. רק עכשיו, כשהוספתי את הדבורה, היא בעצם הושלמה. הדבורה על האישון מאפיינת יותר את מה שאני עושה עכשיו. אפשר להגיד שהציור נעשה מ-2003 עד 2010. זה מעין ציור מעבר, או אינדקס.

אני: זה קורה לך הרבה?

גילית: יש כמה עבודות שזה קרה בהן. זה מעין ציור מעבר, כמו אינדקס שמאפיין גם את מה שעשיתי בעבר וגם את מה שאני עושה עכשיו.

אני: הדבורה על האישון אומרת שאת במקום אחר עכשיו?

גילית: זאני במקום אחר, וגם באותו המקום. התודעה שלי מישתנה. של כל אחד, במיוחד בגילאים מסויימים, או בזמנים מסויימים, או כשאתה עובר דברים מסויימים. הרישומים הם הרבה יותר מהירים. אלו מחשבות שעוברות לי בראש. במקום לכתוב אותם בשיר, אני רושמת אתם ברישום. הדבורה על האישון היא משהו שחשבתי עליו, שמייצג איזושהי הפרעה לראייה. זה גם קשור בהסתרה. גם בחריטה, בכל השכבות. הדבורה היא משהו שיושב על האישון, על שדה הראייה, והוא מאוד מטריד. זה יכול לכאוב. זה משהו מצמרר. זה משהו שתמיד מטריד אותי, שאני לא אראה טוב. אני חושבת שזה מטריד את כולם, לא לקלוט את מה שיש מולך. הדבורה מייצגת מחשבות כאלה על המבט. וזה גם בא ביחד עם העבודה של הכרוב, הפרח הזה, שהיא גם מעין עין כזו. דבורה על האישון זה מצב מפחיד.

ליאור: טראומטי לגמרי.

אני: יש בזה גם הומור?

גילית: כן. זאת ם סיטואציה פואטית, מן הזייה כזאת. האישון מסמן את המבט.

ליאור: אפשר לצייר את הקווים של העין, אבל בפורטרט, צריך לתת את המבט. ההבעה היא בפה ובעין. אישון הוא המבט. התוכן הזה קשה, הוא מעלה לי דמעות בעיניים. עיניים הן איבר רגיש.

גילית: כשלמדתי בבצלאל, ציירתי הרבה פנים. בסדרה האחרונה שעשיתי, ציירתי ציור עם שתי נקודות, אחת ליד השנייה, ואיציק לבנה אמר לי ששתי נקודות תמיד מזכירות לנו עיניים. כמו שבציורי ילדים שתי נקודות הן תמיד עיניים. המבט נמצא באישון הרבה יותר מביתר העין. כמו סמיילי. זה מעין משהו אוניברסאלי שכולם מכירים.

אני: מה מעניין אתכן בציור?

ליאור: ההשראות שלי מגיעות מכל מני דברים. זה יכול להיות מאמנים ומעבודות שלהם, וזה יכול להיות ממצב שאני נמצאת בו. יש כל מני דברים שנצרבים בתודעה. יש פה דברים שנכנסים ויוצאים מהמחשבה.

גילית: מה שאני אוהבת בעבודות זה התעניינות בהרחבה ולא בצמצום. מעניינים אותי יותר מקומות שבאים לדבר, מקומות שבאים פחות מתוך המשמעת. במינימליזם יש משהו מאוד ממושמע. היום נוצר מעין היפוך, כי יש כזה ריבוי של מינימליזם. אין ריבוי של הרחבות, ולפעמים הסיפורים הולכים לאיבוד מרוב שאיפה למינימליזם.

ליאור: כשזה מינימליסטי זה יותר מדוייק, יותר as it is.

גילית: זה פחות מעניין אותי. מה שמעניין אותי אצל ליאור זו ההרחבה. מעניינים אותי אנשים. אני אוהבת את העושר שבתיאור.

אני: אתן מתייחסות הרבה לסיפור שמאחורי כל עבודה.

גילית: בטח, ברור שזה קיים. חשוב להיות בהיר, שיבינו אותך. אחרת אין סיבה לעשות את הדבר. והשמות מוסיפים עוד מימד לעבודה.

ליאור: הסיפור חשוב. אני חייבת את ההגיון שלי. זה יכול להראות מאוד הזוי ומוטרף, אבל אני צריכה את ההגיון שלי. אחרת, אין נק' אחיזה. כשאני נכנסת לדקויות האלה, זה מתחבר לי מהזיכרון, והופך למשהו אחר. אני מכניסה כל מני סיפורים קטנים, או בדיחות קטנות שלי, שיוצאות מתוך ההגיון הפנימי שלי. באיזשהו מקום, העבודות הן מגיעות מהחוץ אל הפנימיות. אני יכולה להתחיל מצילום, אבל אני תמיד נכנסת פנימה. אני יוצרת לעצמי בעיות ואז פותרת אותן.

אני: הדמויות בציורים שלך מסתכלים על תמונות של עצמם. זה משהו שאת מנסה לעשות גם פה בגלריה, לגרום לאנשים להסתכל פנימה?

ליאור: אני חושבת שאמנות משקפת חיים. גם אם זה מהדמיון וגם אם זה מופשט או קונספטואלי. היא תמיד אזכור או תרגום של משהו. לכן, גם תמיד תהיה אמנות, כי תמיד יהיה תרגום. כל עוד יהיו אמנים, תהיה אמנות.

אני: מה גרם לך להחליט לפתוח את הגלריה?

ליאור: מה שקרה זה שלקחתי את החלל הזה ללילה הלבן שהיה בת"א, ומשם הייתה הזדמנות והדברים הסתדרו. זה לא מתכנון, זה לא החלום, זה פשוט קרה. ראיתי את הפוטנציאל לטובת העניין, והחלטתי ללכת על זה. כי גם אני אמנית, ואני יודעת מה זה. יש באמנים את הרעב הזה. גם בי. ותראי מה נהיה… גם סטודיו וגם גלריה.

אני: יש חשיבות לבחירה של המקום?

ליאור: זה מקום פרחחי משהו. זה איזור תעשייתי. אבל הוא לא תעשייתי עם בתי חרושת והייטק מטורף, זה עדיין מקום של בעלי מלאכה. יש בזה משהו… אני לא רוצה להשתמש במילה הנדושה קסום, כי זה לא הכי קסום. אני אומרת את כל אלה לטוב ולרע. אני מגיעה מסטודיו במקלט, ששכרתי במשך 6 שנים בחלק המתפתח של ראש העין. מבחינתי, ראש העין הוא מקום באמת קסום. הייתי יוצאת מהמקלט וקוטפת לימונים. זה היה מקלט די גדול. ומשם, עברתי לכאן. זה ממש מעבר. מצד שני, גדלתי בעיר, ככה שזה מאוד מוכר לי, המיקום והריחות והרעש העירוני הזה. אפשר לראות את זה גם בעבודות שלי. הרבה פעמים קוראים לזה אורבניות, אבל מבחינתי זו סביבה. אלה סביבות חיים. כמו בציור, שהדמויות משתקפות בתוכן, אבל הן בעצם גם מאוזנות עם הריחות.

אני: את מתרגשת יותר כבעלת הגלריה, או מהמקום של אמנית בתערוכה?

ליאור: התרגשתי דווקא מהמקום של האמנית שמשתתפת בתערוכה. להיות בעלת גלריה זה עדיין חדש לי. אני אמנית ואני יודעת להיות אמנית, אבל כבעלת הגלריה אני מגיעה ממקום אחר. אני מתרגלת מהר מבחינה לוגיסטית, אבל התחושה עדיין מוזרה. למרות שזה נחמד. מאוד מאוד נחמד. זה כאב ראש מדליק.

אני: ומה בעתיד? תמשיכו לעבוד ביחד כאמניות?

ביחד: בהחלט, ממש כן.

"דו לשונית", מציגות: גילית פישר וליאור שטיינר, אוצרת: רז סמירה.

התערוכה מציגה עד ה-13.12.10,  בגלריה 121, רח' הרצל 121, ת"א.

הגלריה פתוחה בימים : ג'– ש'

שעות :  15:00– 11:00

ניתן לתאם בשעות נוספות עם ליאור- 0504003828

תגיות: אמנות ישראלית, גילית פישר, גלריה 121, ליאור שטיינר

כתובת טרקבק | RSS תגובות