ינו 10 2011
אחת, שתיים, פאף!
אם הייתי מאמינה לכל מה שאתם אומרים לי, הייתי אחרת לחלוטין ואני דווקא די מחבבת את עצמי ככה. וגם אתם מחבבים אותי ככה, אז תפסיקו כבר לשאול. רוב הזמן הכל באמת טוב תודה, בדיוק כמו שאתם אוהבים, אבל לפעמים, טיפה קשה לי. לפעמים, אני צריכה עזרה.
התעוררתי מבואסת. החלטתי ללכת לים. הים תמיד מחייך אותי. ישבתי מול המים והסתכלתי על הגלים. היה משהו בתנועה האינסופית שלהם, קדימה ואחורה ולכל הכיוונים. המשהו הזה הרגיע אותי, החזיר אותי למקום שבו האמנתי שאני צריכה להיות.
עם שלווה בעיניים ומלח בכל מקום אחר בגוף, חזרתי הביתה. השיער שלי עמד כמו קש מסביב לראש. בהחלט הרגשתי טוב. ג'יפ גדול מדיי נעצר לידי, ראש מתולתל מדיי הציץ ממנו.
"את אחות של שירי?" שאלו התלתלים.
"לא", סימנתי עם הראש וחייכתי.
"באמת? אז אחות של מי את?" הוא שאל שוב.
חייכתי חיוך רחב יותר והמשכתי ללכת. הג'יפ שלו היה גדול מדיי בשבילי.
עצרתי אצל הירקן ולקחתי תפוח עסיסי מערימה.
"כמה?" שאלתי את המוכר.
"כמה שבא לך", הוא ענה.
"רוצה מנטוס תות?" הושטתי חבילה ורודה לכיוונו.
"אם רק החיים היו כאלה פשוטים…" הוא התחיל, ולא המשיך.
הלכתי.
לקחתי ביס מהתפוח. ביס גדול כזה, מהסוג שבד"כ קוראים עליו. התפוח היה מתוק וקשה, בדיוק כמו שאני אוהבת. הפרי הבשל מילא את פי והמיץ שלו נזל לי מהיד לאורך הזרוע, ומשם מטה אל האדמה. הרגשתי מסופקת. הרגשתי כאילו אני מתחילה להבין. פתאום כל מה שאמרתם לי התחבר לאמת הגיונית אחת. התחלתי להאמין לכם. התחלתי להאמין לעצמי. החיים באמת כאלה פשוטים.
כמעט הגעתי הביתה. חציתי את הכביש מוארת ומאושרת. בהחלט הייתי בדרך למקום טוב יותר. האוטו שלה התקדם במהירות לכיווני. בקושי שמתי לב.
אחת שתיים פאף.. אני מתה! לא הספקתי אפילו לחשוב, וכל מה שחלמתי כבר לא יתקיים יותר.
(דידייה וירג'יניה – לא כוכבת פורנו יהודייה, יוני 2007)
—-
אפרופו תפוח, מייקל טומפרט, אמן ומעצב, נחרד יום אחד למראה שני בניו המתקוטטים על משחק אייפוד טאצ' שהביא להם במתנה. כתגובה, הוא לקח את המשחק והטיח על הרצפה.
"הם היו המומים", סיפר. "המסך היה שבור והנוזל שבתוכו נשפך ונזל ממנו. לקחתי את המצלמה שלי וצילמתי את זה, ואשתי אמרה לי שאני חייב לעשות עם זה משהו".
כך, נולד הרעיון לפרוייקט 12LVE, המוצג בימים אלו בגלריית Whitespace בפאלו אלטו. בתערוכה מוצגים 12 צילומי ענק של מוצרי אפל, כשהם הרוסים, שבורים, שרופים ורמוסים, כפי שתועדו ע"י הצלם פול פיירצ'יילד.
"התמונות הן ענקיות אך מפורטות עד לרמה מיקרוסקופית, ומספקות כר למחשבה על התייחסותנו לאופנה, לחופש, לשעבוד ולהערצה עיוורת", הצהיר האמן.
אפל והערצה עיוורת? וואלה, תודו שיש בזה משהו..
התוצאה, לפניכם..
*הצילומים והדימויים לקוחים מכאן, כאן, כאן, כאן, וכאן. הציטוטים, מכאן.
7 תגובות לפוסט “אחת, שתיים, פאף!”
כתיבתך מרתקת,
חשבתי על משמעות התפוח
משום מה הגעתי לשלגיה
הצילומים של פול פיירצ'יילד מדהימים
חומר רב למחשבה
המון תודות
על הבוקר המעניין
יום נפלא
דבורה
מסלול מעניין עשית כאן – מעצבים לבאסה לשלווה וסיפוק שהובילו לאושר ומשם למוות והרס
תנועה במעגל סגור…
האם אפשר לפתוח אותו?
מעניין(;
התפוח מחבר בין שני הפוסטים,
יש פה מרידה בהיררכיהה שקימת ,ושוב נכנס כאן הדמוי של התפוח ,שהיה האקדח במערכה הראשונה, כשבסוף ההצגה גורשו אדם וחוה מגן עדן,
למעשה ניפוץ המכשיר של אפל הוא בעיטה במוסכמות,
ובחירה בדרך אחרת שאולי נראית קשה,
ואטולי מבטאת את השאיפה לחזור לגן עדן, ולדעת קצת פחות,
מכל הידע שמציף אותנו על מחסניו הדיגיטאלים
בידידות אשר
למה מרידה בהיררכיה?
האם ניפוץ מחשב הוא מרידה בסדר החברתי/פוליטי/כלכלי?
וכשאתה אומר "דרך אחרת" למה אתה מתכוון?
והאם אנחנו באמת יודעים יותר?
תודה דבורה. במקרה זה, האסוציאציה שלך לשלגיה היא לא מקרית (הצילום בראש הדף נקרא "שלגיה").
אני חושבת שיש משהו בתפוח, כדימוי, שמתחבר באופן טבעי לשלגייה, או לגן עדן 🙂
יעל, מעניין הקישור שעשית לתנועה במעגל סגור, גם בהקשר הטכנולוגי וגם בהקשר הרעיוני המובא כאן.
אני בהחלט אשמח לשמוע מחשבות נוספות שלך בנושא.
אשר, אומרים שבורות היא ברכה. אני לא הכי מתחברת למשפט הזה, כי הרי, מי רוצה לדעת פחות?
אבל גרמת לי לחשוב על זה רגע: האם ניפוץ האופציה לחיבור וירטואלי תמידי הוא המקבילה לחזרה לתמימות של לפני אכילת הפרי האסור? או כמו שיעל המשיכה, מי באמת קובע מה יותר טוב?
תודה לכם על התגובות המאירות 🙂
חיחי , דידייה וירג'ינייה . גאוני !! 🙂
😀