זה לא אני, זה המצב!

החל מיום שישי האחרון, ניתן לראות בחלון הראווה של גלריה טובה אוסמן מיצב של אמן הצעיר ישראל קבלה. המיצב מורכב ממס' אובייקטים פלסטיים, היוצרים בחלון מעין מפה המספרת את סיפורה של ציפור האלבטרוס.

היום, אני גאה להביא לכם את הטקסט המלווה את התערוכה, אותו כתב האמן ערן ברנט ענבר. בנוסף, תוכלו למצוא כאן כמה מילים שכתב במיוחד עבורכם קבלה.

—–

בשנת 2009 החל האמן כריס ג'ורדן, הידוע בשימוש בפסולת, לתעד בצילום תופעה מטרידה באיים המרוחקים של האוקיינוס הצפוני: מאות גוויות של אלבטרוסים צעירים שמתו מבליעת חלקיקי פלסטיק קטנים שצפו במי האוקיינוס.

ישראל קבלה גילה את התמונות האלה לאחר תקופה של התנסות בפיסול בפלסטיק. הוא בחן אותן בהתרגשות של אנתרופולוג המגלה צורת חיים חדשה – מוטנט ששלדו מצופה פלסטיק. סקרנותו הביאה אותו לבחון את יחסו האישי לחומר, אך בניגוד לכריס ג'ורדן העיסוק של קבלה אינו באיכות הסביבה. הוא אינו נוקט עמדה ישירה נגד שימוש בחומרים מזהמים, אלא בוחן את המאבק בין טבע לתרבות הצריכה ואת ההיברידים שנוצרים במפגש האלים בין השניים. הוא מבודד את הגורם המזהם, אותו חומר בלתי מתכלה שהטבע דחה ושהחברה המודרנית סימנה כאשם בהרס הסביבה, אבל במקום להשליך אותו לסל המחזור ולהעלימו מן העין – הוא משתמש בו ומנצל את אופיו ואת תכונותיו. הבדל חשוב אחר בין ג'ורדן לקבלה נוגע לחיבור של האמן לחומר: ג'ורדן שומר על מרחק ממושא הצילום ואינו בא במגע אתו, ואילו קבלה בוחר לגעת בחומר ולהצטרף לתהליך הזיהום והכיליון מתוך התמסרות מלאה.

טקס זה כולל התכה מתודית של גופים בעזרת מצית. כך החומר מתייצב תוך כדי תנועה של טפטוף או מריחה, ומאפשר גם מיזוג של האובייקטים זה בזה. שיטה זו מצריכה עבודה בפרקי זמן קצובים וקרבה מסוכנת לחומר ולזיהום הנוצר בתהליך השרפה. התוצר המוגמר מורכב בחיבורים רופפים ועדינים של גופים אלה, והוא מוגש לצופה כאילו היה תצוגה של אוצרות טבע הנמכרים לתיירים או אוצרות ים המוגשים בצלחת. התחושה היא של הקפאה ברגע – איברים ויצורים נאים שחיוניותם נגזלה ושומרה. ניתן לחשוב על מציאות פוסט-אפוקליפטית, דימויים מוכרים של העולם לאחר הפצצה אטומית או מלחמה גרעינית, של בית או גן ילדים או חוף ים שהחיים בהם הוקפאו בפתאום: שולחן ערוך ועליו צלחות עם אוכל עבש ומתולע, נוזל שנשפך וממשיך לטפטף וערמות זבל בלתי מתכלה הניצבות כעדות לגלגנית לגזע שהשמיד את עצמו.

אך בתוך העצמה המטרידה הזו יש חמלה, וניתן להבחין באובייקטים מוכרים שנאספו על ידי האמן כי חשיבותם גדולה. צלחות, צעצועים וכלי מטבח – כולם ישנים וכולם היו בשימוש בתקופת ילדותו של האמן. הסתירה הגדולה היא בהפחת חיים באובייקטים דוממים במקביל לשימורם כמאובנים, שלדים של תקופה. מתוך הדהרה העיוורת של החיים המודרניים קבלה עוצר ומפנה את מבטו אל הקרקע – אל מה שנרמס תחתינו, אוסף ומשמר אותו בייסורי מותו.

כאמן שביתו במסורת מכובדת של ציור קבלה מפנה את גבו אל הנשגב, שאכזב אותו בניסיונו לתפוס את אותם רגעים ממשיים של הווה, של חומר ותחושה, ומחליף אותו בנמוך ביותר, בחיטוט בזבל ובאיסוף של פסולת לא רצויה, שבה מצא תשובות לתהייתו.

כל הרכיבים בעבודות עשויים מפלסטיק. חלקם תוצרי לוואי של מפעלים, וחלקם חפצים מצויים שלוקטו במסירות ובדקדקנות. הטיפול האישי ברכיבים האלה והעבודה המתודית על חיבורם מולידים פרטים כמו-אורגניים, צורות חיים חדשות שבדומה לגוויית האלבטרוס ניתן לחזות בהם רק במותם.

קבלה בוחר להשתמש באובייקטים דהויים וישנים שמתקיימים או התקיימו בתוך בית ומשפחה וששימשו בחיי היום-יום. הוא מתאבל על תקופה של בורות נהדרת, כשצבעים עזים וצורות חדשות מילאו את הגינה, את חוף הים, את המטבח ואת חדר המשחקים.

בתהליך זה נוצר מעגל מבלבל של השמדה, אבדן ושימור. במפעל של קבלה יש מודעות להיסטריית המחזור וביקורת חריפה על תרבות של ניצול, של בהמיות אימפולסיבית המכלה ובולעת במהירות במטרה לספק את צרכיה האנוכיים. המודעות הזאת עומדת כנגד הרצון להיתמם ולהתיילד, לשחק בצורות, בצבעים ובחומר.

האלמנט המטריד ביצירותיו של קבלה נובע כנראה מהסתירות הרבות שמתרכזות בהן. המאבק בין טבע לייצור המוני מוליד יצורי כלאיים המדמים בלעג איברי אדם כגון מוח, איברי מין, עצמות וציפורניים, ובמקביל צורות חיים ביולוגיות נחותות כגון חרקים, חיידקים ותולעים. נוצרת כאן תערובת שאינה מבדילה בין חיים למוות או בין אירוטיקה לריקבון.

גם הצבת האובייקטים בחלון הגלריה משרתת את המתח הזה. התצוגה האסתטית של מחזיקי המפתחות, למשל, מזכירה מוצרי נוי זולים ועודפי יצוא ממפעלים נצלניים במזרח הרחוק או אוצרות טבע גנובים בחנויות לתיירים. מעגל ההשמדה, האבדן והשימור מוגש בחלון הגלריה כמוצר צריכה ומזכיר שעולם האמנות אינו חף מחולשות של צריכה ונצלנות. כך נמנע קבלה מגישה מתנשאת ומטיפה וחושף שגם הוא, ולמעשה כל אדם החי בתרבות המערבית ונהנה ממנה, הוא חלק ממערך זה.

ישראל קבלה גילה את התמונות האלה לאחר תקופה של התנסות בפיסול בפלסטיק. הוא בחן אותן בהתרגשות של אנתרופולוג המגלה צורת חיים חדשה – מוטנט ששלדו מצופה פלסטיק. סקרנותו הביאה אותו לבחון את יחסו האישי לחומר, אך בניגוד לכריס ג'ורדן העיסוק של קבלה אינו באיכות הסביבה. הוא אינו נוקט עמדה ישירה נגד שימוש בחומרים מזהמים, אלא בוחן את המאבק בין טבע לתרבות הצריכה ואת ההיברידים שנוצרים במפגש האלים בין השניים. הוא מבודד את הגורם המזהם, אותו חומר בלתי מתכלה שהטבע דחה ושהחברה המודרנית סימנה כאשם בהרס הסביבה, אבל במקום להשליך אותו לסל המחזור ולהעלימו מן העין – הוא משתמש בו ומנצל את אופיו ואת תכונותיו. הבדל חשוב אחר בין ג'ורדן לקבלה נוגע לחיבור של האמן לחומר: ג'ורדן שומר על מרחק ממושא הצילום ואינו בא במגע אתו, ואילו קבלה בוחר לגעת בחומר ולהצטרף לתהליך הזיהום והכיליון מתוך התמסרות מלאה.

ערן ברנט ענבר

——-

מאז ומתמיד אני אוסף.

אני מנסה להקיף את עצמי בחפצים ועצמים עם אסתטיקה שונה, שאני לא תמיד יודע להגדיר. אולי זה הצורך ליפות את המכוער, להתחבר עם הנלעג. אולי, אני מוצא שם את עצמי.

במהלך תקופה של כשנה, סיירתי בשווקי פשפשים, קראתי מגזינים העוסקים באספנות, חיטטתי ונברתי בבוידעמים של חברים ובני משפחה. היה לי קשה לשלוט בדחף הזה, ניסיתי להבין ולמצוא את האבוד והנעלם. תחושה של סיפוק והתמלאות הרוח מלאה אותי, בכל פעם שהצלחתי לצוד איזה פריט אספנות ישן. המדפים בבית התמלאו לאט לאט, ואני ישבתי שעות והבטתי בהם מהופנט.

במשך הזמן הבנתי שפלסטיק מצליח לרגש אותי יותר מהכל.

עם הזמן, הצטברו חפצים זהים או כאלה שלא היה חבל לי "לקלקל'. התחלתי  לשחק איתם. צבעתי, שרפתי והמסתי חלקים מהפלסטיק, חיברתי ופיקרקתי, כמו בניתוח הפרדה של תאומים סיאמיים.

בשלב מסויים, החלטתי שהפלסטיק שלי צריך להגיע מחוף הים. כשיצאתי בבקרים אל החוף, גיליתי פתאום ערימות של "פלסטיקים" :חלקי מצתים, משקפות צלילה, מברשות שיניים בקבוקי משקה ותרופה – כולם מפלסטיק. לפני כן, היה נדמה לי שלא ראיתי אותם מעולם בחוף ההוא.

במהלך חיפוש אקראי בגוגל  של הערך פלסטיק, הגעתי לתמונה מחרידה  של ציפוריי אלבטרוס ענקיות, המוטלות על חוף הים, מצופות בשלדי פלסטיק. ניסיתי לצייר את הדימויים הללו. בכל פעם העבודה נראתה  לי חיוורת ומרוחקת לעומת המציאות המיידית החד משמעית וההרסנית הזאת. במהלך העבודה על הסדרה מצאתי שהדימויים נוצרים מאליהם, כמו מקריות שמחייבת אותי  לחשוף, לחשוף את עצמה.

ישראל קבלה

——-

plastic in albatross, מוצג בגלריה טובה אוסמן, בן יהודה 100, ת"א.