זה לא אני, זה המצב!

…"לצעוד, לחשוב, לעקוב אחר הדימוי. רבות מן השעות שמבלים בסטודיו הן שעות צעידה, פסיעה הלוך ושוב בחלל כדי לאגור את האנרגיה, את הצלילות לצורך עשיית הצעד הראשון. זו לאו דווקא תקופת תכנון, אלא זמן מטרתו להניח לרעיונות המקיפים את הפרוייקט להתבשל. פרק זמן שמסלולים אפשריים רבים ושונים של דימוי, שרצפים עשויים להביע את עצמם, ייבחנו בו כהקרנות פנימיות. הפסיעה קשורה לעתים קרובות לגליון הנייר המחכה על הקיר. כאילו נוכחותו הפיזית של הנייר נחוצה כדי שההקרנות הפנימיות ייתפסו כבנות ביצוע. הגודל והחומר הפיזי כופים קנה מידה, נקודת מוצא מסויימת, קומפוזיציה. ריבוא האפשרויות נקרא לסדר. לעיתים הפסיעה נמשכת 10 דקות, לעיתים כל הבוקר, ולעיתים מתחלפת בחידוד עפרונות, בליקוט חומרים, במצוד אחר המוזיקה המתאימה ... הפסיעה בסטודיו משולה לרעיונות המתרוצצים בראש, כאילו המוח הוא שריר שאפשר לאמן אותו להיות בכושר, להיות צלול. אם כך, הפרגמנטים הם הרעש הפנימי. כל פרגמנט גמור הוא הפגנה של אותם דחפים שמופיעים וננטשים לפני תחילת העבודה"… (ויליאם קנטרידג', תרגום: אלינוער ברגר).

אם יש משהו שבטוח, הוא שלהציץ לתוך חיים של מישהו אחר זה תמיד יותר כיף מאשר להתמודד עם החיים של עצמך. כאילו שאם תראה איך מישהו אחר עושה משהו בצורה מוצלחת, אולי גם אתה תצליח להצליח. ברור שהטיעון הזה עוקף את ההגיון הלוגי בסיבוב, כשהוא קופץ ישר לתוך ערימת התירוצים שאנו זורקים לכל עבר כדי להצדיק את ההצצה הזו, אבל זה לא סותר את העובדה המאוד מאוד פשוטה ויסודית, להציץ זה כיף. וכשמדובר בלהציץ לתוך הסטודיו של מישהו אחר, זה אפילו כיף יותר.

בימים אלו, ויליאם קנטרידג' מציג תערוכת יחיד מוצלחת במוזיאון ישראל. התערוכה הסתובבה לא מעט בעולם לפני שהגיעה הנה, בין היתר הוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק, מוזיאון ז'ו דה-פום בפריז, מוזיאון אלברטינה בוינה ועוד.. בתערוכה, שאצר מרק רוזנטל (בארץ: סוזן לנדאו), ניתן לראות עבודות במגוון טכניקות, כשבכולן בולטת הוירטואוזיות הרישומית, שבאה לידי ביטוי בסדרה שקנטרידג' מכנה "רישומים להקרנה", שהם בעצם סרטי הנפשה המשודרים באופן רציף.

קנטרידג' משלב בין האמנות, התאטרון, האופרה והקולנוע, תוך כדי שרטוט היסטוריה אוניברסלית פוליטית הנשלטת ע"י חוסר צדק של מלחמות ומהפכות. הוא מתאר את העקבות שהותירה מדיניות הרסנית במשטרים אפלים, ומציג דמויות המגלמות וממחישות יקום מורכב שבו הרע והטוב הם כוחות משלימים ובלתי ניתנים להפרדה.

התערוכה מציגה חמישה נושאים שהעסיקו אותו במיוחד בשנים האחרונות. העבודה הראשונה, "אובו והתהלוכה", מציגה רישום של אובו המלך, גיבור סאטירה של אלפרד ז'רי, המסמל דמות מושל מושחת ופחדן. בעבודה השנייה, "חליל הקסם", מוצגים דגמים זעירים של תיאטרון ומיצב בו מוקרנים סרטים העוסקים בנושא "החליל", שצמחו מתוך הפקה לאופרה. העבודה השלישי, "האף", מבוססת על סיפורו של גוגול, על הפקיד המתנשא המאבד את אפו. העבודה הרביעית, "סוהו ופליקס", מציגה דמות בדיונית בשם סוהו, קפיטליסט חמדן ותאב בצע ואת פליקס, האלטר-אגו הרגיש שלו, המתפקד לעיתים כתחליף לאמן עצמו. העבודה החמישית, שדיברה אליי במיוחד, היא של המסלול בסדנה, המציגה את האמן בסטודיו. בעבודה זו סדרת סרטים שבאים להמחיש את התהליך שעובר עליו בשעה שהוא יוצר דיוקן עצמי.

…"הסטודיו הוא ביתו המסורתי של הדימוי, ולכן יצירות אודות הסטודיו מדברות גם על הפעילות וגם על ההיסטוריה של עשיית דימויים … יש סדרות של וריאציות: הסטודיו כמודל, האמן כמודל, וכמובן המודל כמודל. הסטודיו הוא הנושא, אבל הוא גם בד הציור"… (קנטרידג').

הסרטים, שמציגים הרבה פעמים דיוקנאות עצמיים של האמן, נעשו ללא סקריפט או סטוריבורד, והם חסרי נרטיב סיפורי. מבחינתו של קנטרידג', הסיפור בתוך העבודה הוא הסיפור של הצופה, שמתבונן דרך העיניים שלו ומשליך על הסרט את עולמו הפנימי. דרך כך, הוא מאפשר לנו הצצה כמעט אינטימית, לתוך המקום שלו.

על אחד הקירות הקיצוניים מוקרן וידאו שהזכיר לי כוכבים בשמי הלילה. זהו וידאו רומנטי למדי, והרגשתי שאני יכולה ממש לשקוע בתוכו, כמו שקורה לי כשאני מסתכלת על כוכבים מאירים בשמיים חשוכים במיוחד, כשאני מדמיינת בתוכם את כל החלומות שלי.

…"גיליתי שהסטודיו, שקיוויתי שיהיה יקום שלם, הפך רק לחללית מסוגרת. ביצירת הסרט קיוויתי להמלט ממגבלות הסטודיו, אבל בסופו של דבר נשארתי תקוע בו, משקיף החוצה דרך החלון של ספינת החלל (כלומר, נועץ מבט בגליון נייר שחור המוצמד אל הקיר)"… (קנטרידג').