זה לא אני, זה המצב!

בתערוכה "אוי ארצי" בגלריה 10 בבית מיכל (נובמבר 2010) ארח יאיר גרבוז שלוש אמניות צעירות. התערוכה הפגישה בחלל אחד אמן ותיק ומוכר ואמניות צעירות בתחילת דרכן, המציגות ציור רענן, לא מוכר, המקרין תיאבון ציורי. "אוי ארצי" יצרה סקרנות ועניין מעצם המפגש הבין דורי והשיתוף שאינו צפוי ואינו מובן מאליו. בעקבות הניצוץ הראשוני ההוא, נולד הרצון להמשך הקשר ושיתוף הפעולה בין יאיר גרבוז ונגה שץ, ולשיחה משותפת בין שלושתינו על העבודות בתערוכה ועל אמנות בכלל.

ציוריו של גרבוז מתייחסים לאופייה וזהותה של התרבות הישראלית ומתבוננים בה במבט חד, בהיר ומפוכח. תודעת ה"מקום" וההתייחסות למציאות הלוקאלית ממלאות את ציוריו וגורמות לצופה להתבוננות פנימית וחיצונית גם יחד. זהו "מקום" במובנו הרחב של הביטוי, הן גיאוגרפי והן פוליטי, הן אנושי והן מושגי. אופי הציור של שץ הוא אינטואיטיבי, מהלך של דיאלוג בין מצבי תודעה, בהם היא קשובה ודרוכה לזהות הבלחות של רגעי הלא מודע. למרות שהאנרגיה היא אקספרסיבית ומזכירה ציורי פעולה (אקשן פיינטיג), זוהי לא אנרגיה בלתי נשלטת, אלא להיפך. המטרה היא להיות במצב של שליטה בתוך הכאוס החומרי, כי רק ממקום של שליטה אפשר לשחרר אותה. איכויות הזמן מורגשות כחומר שחור משחור, שמיכה סמיכה חמה ומפתה אך גם מאיימת, טובענית ומשתלטת. הנוף והדמויות בנויים מאותן אבני יסוד כתמיים, מאותן הנחות צבע רוויות, דשנות, עשירות ומחפשות ללא לאות. בציוריה של שץ ניכרת תאווה ציורית, והתוצאה עשירה, מעניינת, מזמינה להמשיך ולחקור מבעד לצעיפי השכבות הנגלים אל העין ומסתירים מאחוריהם הרבה מעבר לנגלה.

כרמית בלומנזון: שם התערוכה "מלך הביצה" טוען אותה במשמעויות מורכבות.

נגה שץ: השם תוחם טריטוריה של מחשבות. אני מרגישה מחוברת למיתוס של נרקיס ברמה הפנימית של אדם מול ההשתקפות של עצמו, וכן ברמה החיצונית, של ההשתקפות שלנו באחר ולצורך העניין גם ברפלקציה שלי בתוך עולם האמנות.

יאיר גרבוז: המושג "ביצה"  מעלה אפשרות אנכרוניסטית המתקשרת לנוסטלגיה של ייבוש הביצות שכבר לא קיימת. זה טוב כי את "מסתכנת" בציור שזוכר ציור יותר קונבנציונלי. ציור שנולד עם זיכרון של דור קודם. במובן הזה כשאומרים ביצה, הזיכרון מדומה. אף אחד מאיתנו לא היה פה כשייבשו ביצות, וזה לא משנה אם אתה יודע על זה יותר או פחות, אך כל אחד יודע על זה משהו. זהו מושג מסתורי כזה. המסתורין הזה ישנו בתוך העבודה. בעבר "ביצה" היתה מושג פיזי. היום "ביצה" מעלה משהו עם גוון שלילי, כמו:" לבוסס בביצה המקומית". הכוונה למקומיות של האמנות הישראלית שכולה ביצה קטנה. אצלך המושג הזה הרבה יותר רחב. באגדות, הביצה היא מכשול שההתמודדות עם צליחתו מאפשרת להגיע לפרס, לתמורה שעבורה שווה להסתכן, כגון: הארמון הנהדר, הנסיכה המקסימה, מלך הביצה.

כרמית: איך התחיל תהליך העבודה על התערוכה? האם עבודה מסוימת הובילה את התהליך?

נגה: מלך הביצה 2011, היא עבודת מפתח מבחינתי. יש בה גרעין של משהו, איזה מיתוס, סיפור, נושא שמעניין אותי, התחלה של משהו ציורי שהצליח להתגבש בחומר וימשיך ויתבטא בצורה דינמית בשאר העבודות.

כרמית: אני קולטת מהציור את האנרגיה האצורה בו וגם סוג של תדר אחר. הציור הוא מאוד חומרי אבל מרגיש כאילו אין בו דימוי או מסה.

נגה: בעבודות תמיד יש דימוי ובד"כ הוא מרכזי, אך למרות זאת שורה הרגשה של רוח, של שאלה אם הדימוי קיים או לא.  יש דיבור בין הדימוי לחומר המופשט מצורה, אבל הדיבור נעשה דרך הצורה ורמזיה או השאריות שלה. הייתי קוראת לזה: "שאריות של דימוי", תוצר של מהלך שקורס כלפי חוץ. הדימוי נולד מתוך חיפוש של התנועה שאני עושה בחומר. התנועה יוצרת את תחושת הרוח, הערפול, הטשטוש של הדימוי.

יאיר: יש משהו בביצה שמשדר לעוד שני כיוונים: האחד הוא לבסיס של המודרניזם- לציור האימפרסיוניסטי, לחבצלות המים של מונה. והשני הוא למופשט הלירי הישראלי שהוא האבא של כולנו. האימפרסיוניזם יצר מופשט אבל המופשט שהכי קרוב אליו הוא המופשט חסר הצורניות, המופשט הלירי, במובן של אבות הציור הישראלי: שטרייכמן, סטימצקי, זריצקי וכו' מצד אחד, ומצד שני האן פורמל הצרפתי, הציור הבלתי צורני. הציור האימפרסיוניסטי הוא ציור עם אחד הברקודים הכי מוצלחים בתולדות האמנות. בדומה לברקוד של מוצר המאפשר לקרוא את מחירו, כך הפענוח של חבצלות המים הפנורמיות של מונה. לצופים לוקח זמן להבין מה קורה להם מול הציורים. בתחילה התגובה של אנשים היא "לא הבנתי" ורק לאחר זמן הם מבינים שהרגליים שלהם הבינו לפניהם. הדימוי של הביצה הוא כה מוצלח עד שהתחושה היא שהם מבוססים בתוך הציור. אתה לא יודע מה לעשות, לא עם הגוף ולא עם העיניים, כשאתה מתקרב אתה לא רואה את הציור וכשאתה מתרחק אתה לא רואה את החוף. ברגע שאתה מבין שאין שומקום שהכי נכון לעמוד בו, אתה מרגיש שגם בעולם זה ככה פחות או יותר. איפה שאתה עומד אתה מפסיד משהו במקום אחר. אתה רואה חומר אז אתה לא רואה צורה, אתה רואה צורה אז לא תראה חומר. ולכן העיסוק באמנות הוא לא רק העיסוק במה שרואים אלא גם במה שלא מצליחים לראות.

נגה:  אחבר זאת למשהו שכרמית הזכירה קודם: אלמנט של רובד לא קיים, ניצוץ מיסטי בציורים. הכוונה שלי היא למקור של האור. זה מתחבר מצד אחד לרמברנדט: ציורים עם מקור אור פנימי, בהשלכה ישירה לטבע, שהוא לא טבע קיים אלא טבע פנימי שזוכר, סוג של זיכרון של הטבע האחר. מצד שני ההקשר האימפרסיוניסטי עם אופי הביצוע הישיר על הבד ללא תכנון מוקדם. כלומר הציור איננו ביצוע של רעיון אלא איזושהי התגבשות של  מהלך.

יאיר:  אותי זה מעניין בתור דסטרוקטיביסט, שאוהב לראות עד כמה אנחנו מגוחכים. כשבן אדם מסתכל על השמיים, על האור, על העולם, יש לו מספיק סיבות להתפעל  ובד"כ הוא אינו מתפעל כל כך. אבל אם השמיים מכוסים בעננים, וביניהם נראית קרן אור, אז הוא אומר : אולי יש אלוהים. כלומר: לקרן אור יש משמעות יותר מאשר לאור. וזה כמובן אידיוטי באופן מוחלט כי זה קונקרטיזציה. בדיוק כפי שאנשים נוסעים לברביזון לראות שם את האור, הם עוצרים את המכוניות שלהם ומסתכלים לשמיים ומחפשים קרני אור… הגיחוך הוא תכונה מאוד משעשעת, המעידה על הצורך שלנו להיתפס במשהו ספציפי. האימפרסיוניזם מחפש דווקא את חוסר ההיתפסות למשהו מסוים, מחפש את ההתפרקות. ככל שהאימפרסיוניסט רוצה לצייר יותר מדויק, הוא מצליח לדייק פחות והדימוי בורח ממנו. זהו ציור שחלק מהכאב האצור בו נמצא בעובדה שהוא רוצה להיות מופשט אך הוא לא מצליח. וטוב שהוא לא מצליח. והוא רוצה להיות פיגורטיבי והוא גם לא מצליח. וטוב שהוא לא מצליח. אז מה הוא רוצה? רוצה לנסות. ולכן הוא כל כך דומה  לאימפרסיוניזם לא מבחינה סגנונית אלא מבחינת המצב הנפשי. החיפוש.

כרמית: גם התדר שיאיר עובד בו הוא תדר של חיפוש, לא של ידע. זוהי מחשבה- עם מכחול ביד.

נגה: כשכרמית דיברה איתי לראשונה על הרעיון של להתארח בתערוכה של גרבוז בבית מיכל, אמרתי לך: "אבל העבודות כל כך שונות, הן לא יתחברו!".  ועכשיו כשאני מסתכלת, זה מאוד שונה מבחינת המהלך, אבל יש הרבה נקודות חיבור.

יאיר: זה מאוד שונה. א- אני הרבה יותר פיגורטיבי. ב- השימוש בהומור.

נגה: גם אצלי יש הומור, אבל הוא מוסתר והוא אפל.

כרמית: אני קוראת לזה "שפת אב". יאיר מכונן את השפה, הוא האב, ואת גלגול דורי שלו. יאיר שואל שאלות על מקום, נגה, מה יחסך למקום?

נגה: המקום אצלי הוא אין מקום. זהו חלק מהמקום שלי, מתחושה של חוסר שייכות לנוף המקומי. החיבור כן מתקיים למקום שהוא יותר רחב ויותר גדול מאשר למדדים חברתיים, כלכליים, מקומיים. הטבע הפנימי הוא יותר מאשר הטבע  שנמצא בחוץ.

כרמית: משמר תרבות לעומת שומר תרבות. את מתחברת לעולם של מיתוסים, מיתולוגיות?

נגה: לעיתים כן, לעיתים אתחבר לעולם של סרטי אימה וזה מה שיעניין אותי ויהיה נכון לגבי. אני יכולה להתחבר למיתוסים, לארכיטיפים, זה נמצא שם, גם אם לא אחשוב על זה במודע. יאיר קורא לזה: "הקצה של המכחול". זהו ידע פיזי שצברתי כציירת. אני משתדלת לא להקשיב לדברים חיצוניים, אלא להיות קשובה לעצמי,  למה שמעניין אותי בתהליך, אני ניזונה מהרבה אינפורמציה, אבל ברגע שמתחילה לעבוד, כל מה שלא רלוונטי נמחק. הקצה של המכחול- מה שאת קוראת לו "אינטואיטיבי", אני קוראת לזה ידע פיזי. כלומר- התאמנתי מספיק שנים כדי שהגוף ידע לצייר לבד את מה שהראש או הלב רוצים.

כרמית: את עוסקת גם במוסיקה. האם יש חיבור למוסיקה, כשפה, בעבודות שלך?

נגה: יש אצלי הפרדה בין שתי השפות. לא תמצאי אותי עושה מיצב מוסיקלי, אבל כן מתקיים דיאלוג בין שני העולמות. הציור עבורי הוא סוג של מסע. גם בזמן. יש גם את העניין של ההיסטוריה, שהוא מושג הקשור בזמן. הציורים שלי יותר מתעסקים בשאלות של זמן מאשר של חלל. מוסיקה זה מדיום שמתרחש בזמן.

כרמית: חיפוש בין דחיסות לרפרוף. משהו שבין לבין. ההתייחסות לזמן ולא לחלל מודגשת בציורים השחורים.

נגה: זהו ציור עם הרבה שכבות, לוקח לעין הרבה זמן לחוות את מה שהיא רואה, דרך כל השכבות, זהו מבט של זמן.

יאיר: הצופה לעולם לא יסתפק בזמן במובן הזה. הולנדי שמצייר גדר זו גדר. ישראלי או פלשתינאי, גם אם פשוט חסרים להם  כמה קוים והם רוצים לצייר גדר, הם כבר מספרים סיפור. זה לא יכול להיות מעשה תמים. אותו הדבר עם שחור. אי אפשר לצייר שחור בלי לדבר על לילה. בעצם החכמה היא להגיע לרמה שזה לא יהווה סתירה, שהדיבור על לילה לא יפריע לראות את הזיכרון של הציור, את החומר. שאוכל לקחת צבע שחור כי הוא מתאים לי לציור, כי לא ימשוך תשומת לב, כי הוא ידגיש את התנועה, ופתאום הוא גם לילה, גם אפילה, גם יער, גם הומור שחור.

—

כרמית בלומנזון בשיחה עם יאיר גרבוז ונגה שץ.

התערוכה "מלך הביצה" של נגה שץ תציג בגלריה 121 בין התאריכים 12.5-12.6.

יוזם ואורח: יאיר גרבוז.

אוצרת: כרמית בלומנזון.