זה לא אני, זה המצב!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא מזמן קיבלתי למייל 2 טקסטים מרגשים של 2 אמנים המציגים כרגע בגלריה הוראס ריכטר ביפו. תמיד מעניין אותי לראות איך אמנים שונים כותבים על העבודות שלהם. מה מעניין אותם? מה מניע אותם? כ"כ התרגשתי, שלא יכלתי להתאפק, והחלטתי להביא לכם קטעים מתוך אותם הטקסטים, בליווי דימויים מהתערוכה.

 

—-

 

כשהמלא והריק נפגשים

כשהאור נבלע במקום בו החושך נפער

כשהאושר מכה במקום בו הכאב ממילא גר.

 

יש בי חסר מלא תוכן.

ויש בי אין שהוא כל-כך יש.

יש בי כאב שקנה לו חדר

ויש בי נועם על כל אלה.

 

לגעת. לדעת.

לשמוע. לראות.

לאהוב.

לרצות.

להיות.

 

להיות את היש והאין. להיות ולא לדעת. להיות

את הלא יודעת. להיות את הסוף.  ההתחלה. להיות

ולא לפחוד.

לבחור.

 

מאת: אורית הופשטיין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

—-

לפני הכל

…" מתוך הפנמת הפגיעות והחולשה הזו,  הבנתי שכל העולם האנושי כולו הוא אוסף של סיפורים שאנחנו ואחרים מספרים לעצמנו, על מציאות ואנשים שאפשר לקבל ולאהוב כמו שהם וכמו שהם לא. כל מה שמיחד  אותנו היא היכולת לאהוב, לקחת מחויבות וליצור משהו משל עצמנו, ולא  לקבל  כ"תורה מסיני" סיפורים סובייקטיביים על "דיברי אלוהים חיים" מפי "שליחי האלוהים". לכל איש ואישה יכולת יצירה אישית אלוהית שמימושה ויישומה  יביא אותם למקומות בהם השמים הם הגבול … כנער,  כשאימא שלי הסבירה לי שיש אלוהים אחד בשמים ושהוא עוזר לטובים ומעניש את הרעים, ורק נשמות הטובים הולכות לגן עדן והרעים הולכים לגהינום, אמרתי שאני לא מאמין בקיום אלוהים  שאני לא יכול לראות בעיניים, ואין נשמות אחרי המוות לא של הטובים ולא של הרעים. יותר מאוחר כשהסבירה לי שהכל כתוב בתורה ושאלוהים עושה ניסים למאמינים בו ושהם העם הנבחר, השבתי לה שאני מאמין באמונה שלמה  שאין עם נבחר ושרק האדם יכול לעזור לעצמו ולאחרים במדה מוגבלת והשאר גורל מקרי … כשהתבגרתי החלטתי  שאלוהים, המשנה גורלות והחלטות של בני אדם קטנים, האחראי לגלגול נשמות חוטאים בתינוקות, על פי אמונת החרדים, זו המצאה פנטסטית, שבני אדם המציאו לעצמם כדי להסביר אסונות, מחלות  וחוסר אונים לשנות את המציאות. אלוהים שאיננו מונע  את השואה של ששה מליון ילדים ומבוגרים  יהודים, בעינויים נוראים, ועשרות מיליוני מאמינים אחרים,  איננו האלוהים שלי. אני אינני רוצה כלל להאמין בקיום איזו שהיא ישות המתאכזרת כך, לעמה ולאנושות כולה לאורך כל ההסטוריה וגם כיום.  אימי היקרה, עזרה לי לראות את הצדדים השונים, המיוחדים והמוזרים של בני האנוש המופלאים"…

 

מאת: מנחם רייס

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

—-

התערוכה "צופן" תוצג עד 17.10.09, גלריה הוראס ריכטר, סמטת מזל אריה 24 יפו העתיקה.

 

—–

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ואם אנחנו כבר בצדדים השונים והמיוחדים של בני האדם המופלאים, אני רוצה להקדיש רגע לצלם ספנסר טוניק.

טוניק אוסף מאות אנשים במקומות שונים בעולם (כן כן, אשכרה אוסף אותם, והם באים!), ומצלם אותם בעירום כדי להביע את דעתו על המצב. הוא מצלם את המסה הערומה ההמונית הזו כביטוי של האורבני בטבע (או להיפך, תלוי איך מסתכלים על זה).

השבוע, הוא עשה זאת שוב, כשצילם 700 בני אדם (ערומים כביום היוולדם, כמובן) במחוז בורגונדי בצרפת. הפעם עשה זאת למען שמירה על איכות הסביבה, במסגרת קמפיין של ארגון גרינפיס.

טוניק צילם את המתנדבים בכרם, כשהם אוחזים בבקבוקי יין, כדי להדגיש שלא רק בני האדם אלא התרבות האנושית כולה, נמצאת תחת איום כתוצאה משינויי האקלים. "כשהעולם הופך לג'ונגל של בטון, לפעמים אנו שוכחים את הקשר העמוק בין הגוף שלנו לכדור הארץ", אמר הצלם. "המתנדבים יצרו פסל חי ענק שמדגים את הפגיעות של בני האדם והתרבות שלנו לשינויים באקלים", נאמר בהודעת גרינפיס.

מטרת הצילום היא לעורר מודעות בקרב הציבור והמנהיגים הפוליטיים לצורך להתמודד עם שינוי האקלים, לקראת כינוס בנושא בקופנהגן.

האתר של טוניק 

גרינפיס וטוניק 

 

אז מה בעצם יש לנו כאן? האם זו ביקורת חברתית נוקבת, או פרודיה על האנושות?

אני מסתכלת על הערימה הערומה, וממש קשה לי להחליט.  

 

ועוד משהו קטנצ'יק בנושא: שמתם לב שחיפוש המילה "אמנות" ביוטיוב מביא בעיקר תמונות עירום?

תגיות: אורית הופשטיין, גלריה הוראס ריכטר, גרינפיס, כתיבה, מנחם רייס, ספנסר טוניק, ערום, צילום