זה לא אני, זה המצב!

הצייר אז'ן דלקרואה כתב ביומנו ב1850 'אמרתי לעצמי פעמים רבות שבציור, כלומר התהליך המוחשי שאנחנו קוראים לו ציור, הוא אינו יותר מאמתלה'. בעבודות שלה, שרי גולן סריג משתמשת פעמים רבות בדרגה הבסיסית של ציור כדרך תקשורת שמכילה מידע. אותו מידע יושב על נקודת התפר בין שפה שהיא אוניברסלית לבין ייצוג של עולם פרטי. 

מבחינת מסורת ציורית, אפשר למנות את הפרימיטיביזם כאחד ממקורות השפה בה משתמשת גולן סריג. התגלית והשימוש באמנות חוץ מערבית בתחילת המאה הקודמת לווה בייבוא הסממנים שלה. אותם שבטים קדמונים נחוו כמקור לכל מה שראשוני בכל הנוגע למיניות. הם גם נתפסו כמקור האוחז את המפתח להבנת התרבות, והשפה. הפחד והשדים שמופיעים בשפה זו אומצו והפכו לחלק מאמצעי הביטוי באמנות המערבית. החיפוש אחר מקור ראשוני הגיע גם לציורי ילדים אשר לא הושחתו כביכול עדיין על ידי התרבות. הפרימיטיביזם התפלג לכיוונים רבים. חלק ממנו הלך לכיוונים פוליטיים עם האנרכו-פרימיטיביזם שהשתמש במודל של עולם לפני תרבות כמקור להבניית אוטופיה, חלק השתלב בזרמים שונים באמנות. הגירסה הישראלית שמושפעת מאותו תהליך קיימת בעבודות של אמנים מרכזיים דוגמת יהודית לווין, רותי הלביץ כהן, יואב אפרתי ואחרים.

cry me a river

ללא כותרת

אוטובוס ירוק וזוג

קירבה נוספת שיש לעבודות של גולן סריג לאותו זרם הוא הקירבה בין פרימיטיביזם ל'אווט סיידר ארט'. אמנות הנעשית על ידי אנשים שלא עברו הכשרה במוסדות אמנות. כפי שדלקרואה כותב באותה רשימה ביומן, ציור אינו מפגש אינטלקטואלי, הוא מפגש שנעשה ברובד אחר של תקשורת ושפה. ה'אווט סיידר ארט' של אמנים כגון 'נאן פלפס', 'אלנה ולקובה', 'חוזה רודריגז פוסטר', 'הנרי דארג'ר' ורבים אחרים מעידים על התפתחות של שפה אמנותית המתקיימת מחוץ לגבולות השיח האמנותי הקונבנציונלי. הן גם מעידות על תפיסה של אמנות כצורך, על ציור כחלק מיצר קיומי.

העבודות של גולן סריג לוקחות את השפה הציורית הזו צעד נוסף. יש בהן הכל חוץ מחוסר ידע. ההכרות המעמיקה של שרי עם עולם האמנות מקנה לעבודות רמה אחרת של יכולת וידע. היא משלבת את האמנות הראשונית עם רבדים פסיכולוגיים וסמלים וצורות שקשורים לתרבות העכשווית. ההפחתה של צורה לכדי סמל שנפוצה כל כך בתרבות הדיגיטלית נוכחת בהן. בדומה למיצבים ולעבודות אחרות שלה שהשתמשו בסמלים מתרבות הצריכה ומתקשורת דרך סמלים, גם כאן קיימת הנוכחות של אותם ישויות המשמשות כקיצורים לביטוי תחושה (כמו הסמיילי שהופיע בעבודות קודמות) כדי ליצור רדוקציות שיהיו בעלות אופי אוניברסלי.

התקשורת היא מרכזית בעבודות. בתערוכה זו העבודות אישיות עד כאב ומכילות התמודדות מורכבת עם תכנים טראומטיים הכוללים התעללות מינית והתאבדות. שדים אלו מטעינים את העבודות בזיכרון, שהוא חלק מהותי מהעבודה. בניגוד לאמנים אחרים המשתמשים בשפה ראשיתית, העבודות רחוקות מלהיות נונשלאנטיות למרות ההומור שנוכח בהן.

אינפוזיה

ללא כותרת

הציפור והמגלשה

בעבודה שעל שמה התערוכה 'זאב זאב זאב' ניתן להרגיש מעט מאותו מטען פסיכולוגי. הרפיטטיביות של אזעקת שווא שהופכת לאסון אמיתי מכילה את אובדן המשמעות. מילה אשר נאמרת פעמים רבות מאבדת את המשמעות ואת המטען שלה. צד זה מקביל לשימוש בשפה הדיגיטלית. מילים וסמלים מאבדים את משמעותם כאשר הם הופכים לנחלת הכלל. ההרחבה של מושגים וההתפשטות שלהם לכדי צורה כללית מוצאת מקבילה במשמעות ההולכת ונמתחת לכדי אין.

באותו סיפור בו ילד קורא 'זאב' ומקפיץ את הכפריים עד שאינם מאמינים לו שזאב אמיתי מגיע, קיים את הצד של הילד שבוחן את התגובה של הכלל, כביכול כדי לקבל תשומת לב, וקיימים תושבי המקום שמאבדים את יכולת התגובה שלהם. בגלל שהאסון קורה להם ואינו רק של אותו ילד שקורא 'זאב' ניתן לראות ביקורת שאינה מופנית רק אליו. הבקשה של גולן סריג מהצופים שלה גם אינה פשוטה, יש בעבודות את הרצון לשמור על ערנות הצופה, ולהמשיך להבחין בתכנים מבעד למתקפת הסימנים והסמלים שהתרבות משגרת לעברם. במובן זה העבודות אינן מקלות את הפענוח הקל והמיידי. אך גם בלעדיו, הן מצליחות לתקשר ולפעול ברמה העמוקה ביותר.

שחר גולן סריג, יוני 2011

—

זאב זאב זאב

"זאב זאב זאב", שרי גולן סריג . התערוכה מציגה עד 23.7.11 בגלריה 121.

כתובת טרקבק | RSS תגובות