זה לא אני, זה המצב!

רישום: דורון רבינא

אני חושבת שהגיע הזמן שאני אודה בזה, אני נמצאת בעיצומו של משבר זהות. כן כן, גם אני מתוסכלת ונמאס לי, וגם אצלי – כמו אצל כולם, זה לא התחיל לפני שבועיים, כשראשוני המוחים פתחו את אוהליהם בשדרות רוטשילד.

כדי להסביר לכם למה אני כ"כ מתוסכלת, אני צריכה לספר את הסיפור שלי (כאילו שמדובר בסיפור יוצא דופן) מההתחלה, למרות שקצת קשה לי לשים את האצבע על נקודת ההתחלה המדוייקת. האם היא הייתה כשהייתי קטנה וידעתי, פשוט ידעתי, שכשאגדל אהיה אמנית? האם יהיה נכון למקם את נק' ההתחלה כשהגשמתי חלום רב שנים והתחלתי ללמוד בבצלאל? האם יהיה נכון יותר להגיד שזה התחיל כשסיימתי את הלימודים והבועה המטורפת של החיים התנפצה עליי? לא ברור.

בכל מקרה, כמו שכבר ציינתי, תמיד ידעתי שאמנות היא משהו שמעניין אותי, מעניין מאוד אפילו, ולכן גם תמיד ידעתי שזה מה שאני ארצה לעשות כשאני אהיה גדולה. ה"גדולה" הזה הגיע בגיל צעיר יחסית, כשהשתחררתי מהצבא והחלטתי להתחיל ללמוד אמנות בארץ. שתבינו, עבורי זו באמת הייתה החלטה (מודעת וגם מעט תמימה..) היות ולא נולדתי כאן, כך שהעולם בהחלט פתוח עבורי, כמו שיכול להוכיח הפספורט שלי. אבל נו.. אני ישראלית.. זו הארץ שלי.. לאיפה עוד יכולתי ללכת? אז התחלתי ללמוד במוסד הכי מכובד בארץ (ז"א שזה היה המוסד היחיד בארץ באותה תקופה שכובד גם בחו"ל, בכ"ז רציתי להשאיר את האפשרויות שלי פתוחות לתואר 2 עתידי).

כבר באותם ימי לימודים ידעתי שהתחום שבחרתי הוא תחום קשה כלכלית, כך שבמקביל ללימודים הכנתי לעצמי רשת ביטחון מקצועית: הוצאתי תעודת הוראה. עברו עליי ימים מאוד ארוכים, כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם. שבוע לימודים שלי הסתכם בערך ב-50 שעות לימוד פרונטאליות (בערך, כן?), ואני אפילו לא יכולה להתחיל לחשב כמה שעות עבדתי בסטודיו, באופן עצמאי. אבל הרגשתי שזה היה שווה את זה. ובאמת, זמן מועט לאחר שהגשתי את תערוכת הגמר (זוכרים את התערוכה ההיא בטרמינל?) כבר התחלתי ללמד אמנות.

ההרגשה הייתה מדהימה, אך באותו הזמן גם מאוד מבלבלת. הילדים הדהימו אותי כל פעם מחדש, עם התמימות והחוכמה והיופי שלהם. במקביל, נתקלתי במורות שקשה להן, ואת הקשיים שלהן הן פירטו בפניי כאילו החוויות שלהן מהעולם הזה יהיו בהכרח גם החוויות שלי.

המשכתי לעבוד כמורה לאמנות במשרה חלקית ביותר. כדי להשלים הכנסה עבדתי במקביל כמדריכה בחוגים, ואם זה לא מספיק עזרתי לחבר'ה צעירים לבנות תיקי עבודות. בסופו של דבר, הנטל הכלכלי הכריע אותי. עבדתי יותר מדי שעות, והמשכורת פשוט לא הספיקה. החלטתי להמשיך הלאה עם הקריירה המקצועית שלי. עשיתי הסבה מקצועית לעיצוב גרפי – ההייטק של האמנות. אז עבדתי בעיתון, עבדתי בסטודיו, עבדתי במשרדי פרסום, ובין לבין גם עשיתי מדי פעם עבודות פרטיות. עשיתי פרינט ועשיתי ווב, ועשיתי, ועשיתי, ועשיתי. והזמן עבר.

מה עם אמנות אתם שואלים? ברוך השם היה גם כזה. צרכתי אמנות כל הזמן (או לפחות השתדלתי), ואת התוצרים מההתרשמויות שלי הבאתי איתי אל הסטודיו. מדי פעם ניצלתי יום מחלה או 2 לטובת היצירה, כי נו.. זה ממש ממש חשוב לי. גם הצגתי מדי פעם, בעיקר בתערוכות אלטרנטיביות, אבל בגלל שאני הרי אמנית אמיתית, אלטרנטיבה היא ערך שאני מאמינה בו. ואני באמת מאמינה בו. מאוד.

אני חושבת שזו הסיבה  שבגללה אני כ"כ מתוסכלת היום. כדי ליצור אלטרנטיבה, צריך זמן פנוי, אבל איך אפשר ליצור זמן פנוי אם טרדות הפרנסה לא פוסקות?

כמו שוודאי שמתם לב, הזמן עבר לו, והגעתי בסיפור שלי לימינו אנו. החלומות שלי התגמשו עם השנים, אך הלב שלהם נותר זהה במהותו. כשאני פוגשת אנשים חדשים ומציגה את עצמי כאמנית, אני נאלצת להסביר מה זה אומר, אבל איך אני יכולה להסביר לאחרים מה זה אומר אם אני עדיין שואלת את עצמי את אותה השאלה? וזה לא שאני לא יודעת מה זה אומר עבורי, זה פשוט שבמציאות של ימינו, התשובה לכך היא מורכבת.

כתבתי קודם שאני מצויה בעיצומו של משבר זהות, אבל זה בכלל לא מדוייק. אני יודעת בדיוק מה אני רוצה לעשות. הבעיה היא, שהעולם סביבי לא לגמרי מסונכרן עם הרצונות שלי. תמיד הרגשתי כאילו אני נאבקת כדי להגשים את מה שהעולם ייעד עבורי, ותמיד הרגשתי כאילו אני לבד עם המאבק הזה. בשבועות האחרונים, מאז התחיל המאבק החברתי הגדול במדינה, הבנתי שאני בעצם לא לבד. הידיעה הזו נתנה לי תקווה מחודשת, ואני מרגישה כאילו האופטימיות שכבר כמעט והתמוססה לתוך הייאוש, חוזרת וממלאת אותי.

למה אני מספרת לכם את כל זה? לא כדי "להשוויץ" שגם לי קשה לסגור את החודש. אני מספרת את זה כי אני עדיין מנסה להבין בעצמי למה כ"כ קשה להיות אמנית. לעשות אמנות היום, פירושו לעבוד בהתנדבות. ואם אתה מתנדב במשרה מלאה, מתי תספיק לעבוד? במיוחד אם, כמו שהמוחים הוכיחו בשבועות האחרונים, לעבודה במשרה מלאה אין בהכרח קשר ישיר לפרנסה.

אתמול הצטרפו האמנים הפלאסטיים למחאה, עם דרישות קונקרטיות לשינוי המצב הקיים. בין הדרישות ניתן למצוא שכר לאמנים, סבסוד פעילויות אמנותיות לא מסחריות, תמיכה תקציבית במוסדות אמנות, תמיכה במרצים לאמנות, ועוד.. כל הדרישות כולן הן במסגרת הסביר, כי הרי סביר להניח שגם לאמנים מגיע להתפרנס מהמקצוע שלהם. לא? ועוד שאלה קטנה לפני סיום, מה יש בעשייה הזו, שגורמת לעוסקים בה להתנצל ולהסביר כל הזמן? האם זה לא ברור מאליו למה צריך אמנים, או לחלופין, למה צריך אמנות?

לסיום, אני תוהה האם המחאה באמת תצליח לשנות משהו. אני מקווה שכן. ואני מקווה כך לא רק עבורנו, האמנים. אני מקווה כך עבור העתיד, עתיד האמנות הישראלית והתרבות הישראלית.

שיהיה לנו בהצלחה!

—-

ועכשיו להודעה משמחת: בשבוע הבא, זה לא אני, זה המצב! יחגוג יום הולדת שנתיים. אתם מאמינים שעברו כבר שנתיים?? כדי לחגוג את המאורע, הכנתי לכם הפתעה קטנטנה.. סקרנים? יופי 🙂 אחרי הפתיחה, אני אצא לשבוע קטנטן של חופש, אבל אני מבטיחה לחזור עם הפתעות. אבל בינתיים, אתם מוזמנים לעשות לייק לעמוד החדש של הקבוצה. תודה!

כתובת טרקבק | RSS תגובות