זה לא אני, זה המצב!

 בימים אלו, בהם הקריאה לצדק חברתי נשמעת מכל עבר, נחת אצלי מכתב המתאר את מצבם הבעייתי של סטודנטים המסיימים בימים אלו את לימודיהם בטיפול באמנות:

—-

טיפול באמנויות הינו טיפול רגשי, שמשתמש בסוגי האמנויות השונים (אמנות חזותית, מוזיקה, דרמה, תנועה, ביבליותרפיה) כחלק מהתהליך הטיפולי. טיפול באמנות מתאים למגוון רחב של אוכלוסיות המבקשות טיפול, ויכול להתאים במיוחד לאוכלוסיות שמתקשות בשימוש במדיום המילולי כמו ילדים צעירים, אנשים בעלי קושי שפתי וכ"ו.

העבודה באמצעות המדיומים האמנותיים השונים מאפשרת שימוש בשפה פרה-ורבלית הנתפשת יותר נוחה ופחות מאיימת. לדוגמא, פעמים רבות הורים המחפשים טיפול לילדם מעדיפים לרתום את העניין ביצירה, מוזיקה או בע"ח לטיפול בקשיים חברתיים או רגשיים שהוא חווה במקום טיפול מילולי.

מסיבות אלו, הטיפול באמצעות האמנויות השונות צובר תאוצה בשנים האחרונות והביקוש אליו הולך וגובר. (לדוגמא, קופ"ח כללית יצאה לאחרונה בפרסום רחב של שירותים פארה-רפואיים מסובסדים הכוללים טיפול באמנויות)

התחום של טיפול באמנויות הינו תחום צעיר יחסית בשדה הטיפול הנפשי, ושייך למקצועות המוגדרים "פארה-רפואים", כמו פיזיותרפיה או ריפוי בעיסוק שנמצאים מאז שנת 2005 בתהליך חקיקה ארוך וסבוך לקראת הגדרתם כמקצוע בחוק.

מטרת התהליך זה לקבוע אמות מידה מקצועיות ואחידות להכשרה, לדאוג לרישוי ולפיקוח על מטפלים ולתקנים במסגרות הציבוריות. התקווה היא שהגדרת המקצוע בחוק תאפשר לתחום לצמוח ובעיקר תאפשר הרחבת קשת אפשרויות הטיפול המוצעות לציבור המטופלים הישראלי, אך הדיונים בועדת העבודה, הרווחה והבריאות מתקיימים כבר 6 שנים ארוכות, ותהליך החקיקה רק מסתבך והולך.

תהליך הגדרת המקצוע בחוק החל בשל בג"ץ שהוגש נגד משרד הבריאות בשנת 2004 שבעקבותיו נקבע כי למשרד הבריאות אין סמכות לקבוע קריטריון העסקה באין חוק, והפרוצדורה החוקית החלה  בועדת משנה של משרד העבודה, הרווחה והבריאות.

מאז מצוי התחום כולו בעמימות, דורות חדשים של מטפלים מסיימים מסיימים הכשרה ללא הידיעה או הבטחון שהכשרתם זו תאפשר להם לעסוק בתחום בעוד מספר שנים כשהחוק יעבור.

בנתיים ללא הגדרת מקצוע חוקית, התפתחות התחום במערכות הציבוריות מעוכבת, לא נפתחים תקנים לעבודה של מטפלים באמנות בצורה מסודרת, ותנאי השכר של המטפלים נמוכים. למשל מטפלים שעובדים על "תקן מושאל" של מדריך או מרפא בעיסוק במשרד הבריאות זכאים ל22 ש”ח לשעה, ולא מתוגמלים ע"פ מקצועם והשכלתם.

במהלך חודש יולי 2010 הושג, מה שנתפש, כהתקדמות ממשית בתהליך החקיקה כשוועדה משותפת למל"ג ולמשרד הבריאות הציגה את מתווה ללימודי טיפול שמגדיר איזו הכשרה תקנה רשיון עיסוק במקצוע ע"פ חוק החדש. החלטה במתווה היתה לשנות את דרישת ההכשרה שהיתה מקובלת עד כה  ממטפלים באמנות ולדרוש דרישת השכלה של תואר שני מפוקח ע”י המל”ג, וכן דרישת סטאג' נוסף על הלימודים.

הבעיה העקרית שנוצרה לאחר פירסום המתווה נובעת מכך שמרביתן המכריע של תוכניות הלימוד להכשרת מטפלים באמנות בארץ אינן עומדות בדרישות החדשות ונלמדות כלימודי תעודה לאחר תואר ראשון, כך עשויים למצוא את עצמם כ 5,000 מטפלים ומטפלים לעתיד מחוץ להגדרת החוק על אף שלמדו במסלולים רציניים ואיכותיים להכשרת מטפלים ע”פ הסטנדרט שרווח בתקופת לימודיהם.

הסיבה שהמקצוע לא נלמד לתואר שני עד היום היתה בירוקרטית- המל"ג דחה את ההצעות בקשותיהם של מוסדות ההכשרה הותיקים להתאים את מסלוליהם לתואר שני מכיוון שברובם הם פועלים מתוך מכללות להוראה, והמל"ג לא רצה ליצור תקדים שיאפשר למכללות לחינוך להעניק תואר שני בתחומים אחרים- הפתרון למצב זה התקבל רק לפני כחודש כשהמל"ג נעתר לבקשות המכללות להוראה והסכים לבדוק את תוכניותהם לתואר שני (בתנאי שלא יתוקצבו).

חשוב להדגיש כי לימודי הטיפול באמנויות כיום הינם בעלי אופי הכשרתי מובהק ומתרכזים במתן הכלים התיאורטיים ובעיקר הפרקטיים לעבודה טיפולית בשדה,  והן נשענים על ידע וניסיון שנצבר ב30 שנה האחרונות במוסדות הלימוד הותיקים. מוקד ההכשרה סובב סביב עבודה מעשית- שילוב הסטודנטים במהלך לימודיהם בתחנות לבריאות הנפש, בתי חולים, מרכזי שיקום ובתי ספר, תוך כדי ליווי, הדרכה ותמיכה לימודית מקיפה בתוך מסגרות פרקטיקום ובבתי הספר. הדרישה ל"שדרוג אקדמי" לתואר שני נובעת מרצון של משרד הבריאות שהמל"ג יפקח על תוכניות הלימוד בתחום וידאג לאחידות ביניהן, אך כפי שנידון בועדת הכנסת, עניין התואר האקדמי ועניין ההכשרה הקלינית של מטפל באמנות אינם חופפים כלל- היתרון שבלימודי תואר שני הוא בהקניית כלים למחקר עתידי בתחום, שאכן נדרש למקצוע הטיפול באמנות בחייו כיום ומיצוב תדמיתם של מטפלים באמנות כבעלי תואר אקדמי מתקדם.

לאורך כל שנות פעילות התחום בארץ, מדינת ישראל אינה נושאת בעלות הכשרתם של מטפלים באמנות כלל, על אף שהכשרתם ועיקר עבודתם נעשת במתקנים ציבורים בעבודה עם מטופלים- לימודי הטיפול באמנות אינם מתוקצבים, והמשתלמים אינם מתוגמלים כלל בעבור שעות הטיפול שנותנים. עלות ההכשרה כיום הינה בין 60-100 אלף ש"ח שכ"ל עבור מסלול לימודים של 3 שנים הכולל גם דרישות הכשרה מעשית רבות. מכיוון שמרבית מסלולי ההכשרה הקיימים אינם אקדמיים אין כלל מלגות לתחום. כך נוצר מצב בו כל עלות ההכשרה, והעומס הכלכלי של שכ"ל גבוה ודרישות פרקטיקום תובעניות יוצר עומס עצום על המטפל בהכשרה.

נוסף על כך, לאחרונה מצב הסטונטים והבוגרים אף הורע, כשמשרד החינוך, המעסיק המרכזי של מטפלים באמנות הוציא הנחיה להפסיק להעסיק מטפלים חדשים באמנות במשרד החינוך ולא לחדש חוזי העסקה עם מטפלים חסרי קביעות- הנחיה זו נובעת ממאבק בין משרד החינוך ומשרד הבריאות על סעיף טכני-משפטי שנוגע לשאלה של מי הסמכות לקבוע קריטריון העסקה זמני למטפלים באמנות- למרות שהנחייה זו פוגעת פגיעה אנושה בבוגרים שסיימו לימודיהם כעת, במטפלים צעירים שיוותרו ללא עבודה וחמור מהכל בילדי ישראל, טרם מצאו המשרדים את הפתרון לבעיה.

ועוד, ב12.7 בדיון האחרון של ועדת המשנה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בנוגע לתנאי מעבר למטפלים באמנות שלמדו לפני אישור החוק החדש, העלה משרד הבריאות דרישה לא שגרתית וגורפת של השלמת השכלה מצד כל המטפלים באמנות שלא למדו לתואר שני בטיפול באמנות שאושר ע"י המל"ג. הדרישה כוללת גם את דור המייסדים שמשמש צוות הוראה  בתחום ומבחינת משרד הבריאות נדרש אף הוא להכשיר את עצמו שוב, ומהווה לדעתנו ביטול וזלזול במקצוע שיש לו היסטוריה של 30 שנה במדינת ישראל.

בדרישה זו נוקט משרד הבריאות באופציה הקלה ביותר מבחינתו-הוא אינו לוקח על עצמו את האחריות לבדוק את איכות ההכשרה של המטפלים שלמדו במסלולים הקיימים, אלא מעדיף לשלוח את כולם ל"ישור קו" בדמות לימודי השלמה לתואר שני. בכך מבקש משרד הבריאות לחסוך לעצמו התמודדות שתדרוש ממנו עבודה ושעשויה לחשוף אותו לתביעות בג"ץ מצד מי שימצא את עצמו מחוץ לתנאי המעבר. עמדה זו תואמת את גישתו של משרד הבריאות לאורך כל תהליך החקיקה בו הוא מעמיד דרישות שונות (כגון דרישת סטאז') אך אינו מוכן לקחת את עצמו את הפיקוח או הטיפול בכך בתואנה של מחסור בכוח אדם או בתקצוב.

דרישת השלמת ההשכלה של משרד הבריאות הינה מכה ניצחת בעבור כלל המטפלים והסטודנטים באמנות- עלות מסלול ההשלמה לתואר שני הינה כ25,000 ש"ח עבור לימודים שמתפרשים על שנתיים ומדובר במעמסה נוספת ובלתי אפשרית על כתפי מטפל צעיר שגם ככה כרע כבר תחת עומס הכשרתו הראשונה בעצמו. מעבר לכך, אין כל הגיון בדרישה ללמוד בשנית את מה שכבר הוכשר לעשות במסלול יעודי משך שלוש שנים של לימודים. באם תתקבל הדרישה של משרד הבריאות תהפוך הכשרתו של מטפל באמנות שלמד טרם החוק להכשרה בת 5 שנים! כולה על כתפי המטפל.

דרישה זו נוגדת כל עקרון נגישות וחופש עיסוק מכיוון שבהכרח תדיר מתוכה את כל מי שאינו יכול לשאת בהוצאות עלות הכשרה נוספת ותמנע ממנו לעסוק במקצוע.

גם בוגרי המסלול הישראלי הראשון שנפתח לתואר שני באוניברסיטת חיפה, והותאם לדרישות המל"ג נתקלים בתום לימודיהם בקשיים גדולים בשל העיכוב בחקיקה. הבוגרים אינם מתקבלים לעבודה מכיוון שלא עשו סטאז' כמתבקש מהמתווה, ומצד שני לא מתקבלים לסטאז' כי לא הוגדר עדיין סטטוס כזה במערכות הציבוריות. אבסורד זה יוצר מצב בו האופציה היחידה שמוצאת לבוגרי האוניברסיטה, כמו לבוגרי שאר התוכניות, ע”י מקומות תעסוקה היא עבודה בהתנדבות.

נראה שכיום הקושי המשמעותי לסיים את תהליך החקיקה נובע ממה שמצטייר כמו עניין קטן מצד משרד הבריאות לסיים את תהליך הגדרת מקצוע הטיפול באמנות והסדרתו בחוק, זאת דווקא  בניגוד לביקוש הגובר והולך מצד הציבור הישראלי למטפלים באמנות.

בינתיים, מצבם של סטודנטים ומטפלים באמנות היום רע מתמיד והם נמצאים בחרדה עצומה וחוסר אונים לגבי עתידם המקצועי המיידי והעתידי, הנפגעים הגדולים הנוספים הינם כמובן ציבור המטופלים שאינם זוכים להשתמש בשירותי הטיפול של מטפלים באמנות בשל העיכוב בהסדרתו בחוק.

————-

אל תשכחו לעשות לייק בעמוד החדש בפייסבוק! 🙂