זה לא אני, זה המצב!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השבוע סיימתי לקרוא את הספר "איש בחושך", של פול אוסטר. יש לי חולשה אליו מאז שהייתי בת 16, כשקראתי את "לוויתן" בפעם הראשונה. מאז, אגב, יש לי גם חולשה לסופי קאל, אבל נראה לי שאולי אני אדבר על זה בפעם אחרת.

בכל מקרה, הספר מספר על (זהירות, ספוילר) קוסם ימי הולדת בשם בריק, המוצא עצמו יום אחד בעולם מקביל, בתוך מציאות אלטרנטיבית כחייל במלחמה. הוא נקרא למלחמה ע"י אהובתו מבית הספר היסודי, בכדי לשים קץ למלחמה המשתוללת בין הארצות של הברית, השרועות במלחמת אזרחים אכזרית הנמשכת מס' שנים.

בהמשך הספר, אנו מגלים שמלחמה הזו, בעולם האלטרנטיבי הזה, היא בעצם פרי הדמיון המשתולל של אוגוסט בריל, חתן פרס פוליצר לשעבר. בריל מדמיין את העולם האלטרנטיבי הזה, ובכך בעצם גורם לו להיות מוחשי ואמיתי.

קטע קטנטן מתוך הספר:

"איך יכלת להיות בטוח שזה העולם היחיד שקיים?"
"כי… כי זה היה העולם היחיד שהכרתי".
" אבל עכשיו אתה מכיר עוד עולם. מה זה אומר לך בדיוק?"
"איבדת אותי".
"אין מציאות אחת ויחידה, קורפורל. יש הרבה מציאויות. אין עולם יחיד. יש הרבה עולמות, וכשכולם מתקיימים במקביל, עולמות ואנטי עולמות, עולמות והשתקפויות עולם, וכל עולם נחלם או מדומיין או נכתב בידי מישהו בעולם אחר. כל עולם הוא מעשה בריאה של רוח אחרת".
"אתה מתחיל להשמע כמו טובאק. הוא אמר שהמלחמה מתרחשת אצל מישהו בראש, ואם האיש הזה יחוסל, המלחמה תיפסק. זה בערך הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי".
"טובאק הוא אולי לא החייל הכי חכם בצבא, אבל הוא אמר לך את האמת".

—-

תארו לכם שמחשבה שלכם יכולה לברוא עולם. שהדמיון שלכם יכול ליצור חיים. שאם אתם מציירים משהו, רושמים משהו, כותבים, או אפילו מדמיינים משהו, והוא יקום לתחייה. מפחיד קצת, לא?

מצד שני, עולם ללא דמיון הוא מפחיד יותר.

כמין אנושי, אנחנו חייבים לדמיין. אחרת איך נתפתח? ואנחנו צריכים דמיון, כמו שאנחנו צריכים זמן לדמיין.

לאמילי קרפל יש שיר, שמסתיים במילים: "שעות ארוכות של בטלה וחוסר מעש דרושות לכל אדם יצירתי בכדי שיוכל לטפח רעיונות". אני ממש אוהבת את הסוף הזה, למרות שבגלגל"צ בוחרים, עפ"י רוב, לא להשמיע אותו. (אפרופו גלגל"צ, אני בדילמה תמידית אם התחנה הזו מנוונת יכולות האזנה והערכה של מוזיקה טובה, או פשוט נותנת שקט בראש עם רעש באוזן, כדי לאפשר זמן דמיון איכותי ושקט).

אך מהו זמן האיכות הזה עם עצמנו?

פעם קראתי טקסט מקסים של איריס לעאל, שמדבר, בין היתר, על זה:

…"קריאה, ממש כמו כתיבה, היא הנכונות להיות לבד, וההתחייבות לקריאה (או לתאומתה, הכתיבה) צריכה להיעשות ברצינות ובאחריות מפוקחת של יציאה לגלות. גם אם ביתר עונות השנה לא גיליתי שום נטייה מעשית, מהרגע שהגיעה השעה אספתי את עשתונותי, הצטיידתי במעט ההכרחי, קבעתי מסילה, הצבתי עליה קטר וקרונות, בחרתי לוחות זמנים ויצאתי לדרכי לקול צפירה ניחרת, אם ייסלח לי, וגניחת בוכנות… שום ספר טיסה ואף רומן קליל לא יפתרו את זה. אני מתאמנת יום יום במה שעד לא מזמן היה עבורי דרך חיים, ומנסה להשיב לעצמי את היכולת, את האומץ ואת ההנאה הכרוכה בלהיות לבד"…

—-

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבל למה להיות לבד?

בסדנאות האמנים בת"א, מתקיימת עכשיו תערוכה מקסימה של האמנית המתוקה רקפת וינר עומר. התערוכה נקראת "חברים דמיוניים". העבודה על התערוכה נעשתה בחלל עצמו ונמשכה 3 שבועות. התערוכה כוללת ציורים שלה שצוירו לפני, עבודות וידאו שצולמו בחלל, ומיצב שנבנה בזמן שהותה שם. התערוכה מלווה בספר אמן חדש ומומלץ.

ורד זפרן-גני, אוצרת התערוכה, כותבת כי העבודות המוצגות "קושרות בין האישי, הפרטי והמשפחתי אל הסימבולי, הכללי או המרחבי".

מעליה, בגלריה העליונה של הסדנאות, יציגו  יעל גסר והגר ציגלר  תערוכה ללא שם הכוללת עבודות בצילום, ריקמה, רישום ווידיאו.

התערוכות יציגו עד ה-14.11, אבל אל תחכו עד אז. אני מבטיחה שהחודש הזה יעבור מהר.

—-

אז תדמיינו. זה שווה את זה. ומאיפה תגיע השראה? מכל מקום, כמובן.

אבל רק אם יהיה לנו את המזל, לפתוח רגע את העיניים, להסתכל, לנשום, ולקחת את הרגע הקטן הזה לעצמנו.

אז שיהיה לכולנו דמיון נעים..

 

 

נ.ב., אפרופו ליצור לעצמך עולם חדש, אני מזמינה אתכם להשקה החגיגית של האתר החדש שלי:

www.dp-heart.com/art

תגיות: איריס לעאל, אמנות, אמנות ישראלית, דמיון, ורד זפרן גני, סדנאות האמנים, פול אוסטר, רקפת וינר עומר

כתובת טרקבק | RSS תגובות