זה לא אני, זה המצב!

זמאיקאה? כן ולא. כמו כל אלמנט בתערוכה זו, גם הטקסט עלול לחרוג מן המסגרת והנורמה. תערוכה בעלת 17 יצירות מקור שהופקו תוך 45 יום בלבד, הובילה להתייחסות טקסטואלית תואמת שבהחלט אינה פועל יוצא של מחקר מעמיק וארוך טווח, אך נשענת על היבטים של ניסוי וטעייה, כאמור, בדומה לקונספט כולו. זוהי אינה התנצלות, כי אם הבהרה. המיזם, שהחל מרגע איסוף האובייקטים מתל ההריסות, המשיך לפיזורם לאמנים ומשם לתהליך ההפקה והיצירה, הפך בעצמו לעוד פס ייצור. ואכן, על אף הנחישות, ניכר בתערוכה מימד האינסטנט והיא אינה מתיימרת להיות משהו אחר; התהליך מהווה חלק בלתי נפרד מן התוצר המוגמר. האמנים התבקשו להתייחס בעבודותיהם למימד הארכאולוגי כמעט שבשימוש בשרידים, מודרניים ככל שיהיו, ולהביא לידי ביטוי את פרשנותם האישית להיבטים קונספטואליים שמעלה חנות הרהיטים איקאה כמו גם שריפתה. בגישה בלתי מתיימרת ובטחון עצמי גבוה, חדרה איקאה לשוק המקומי וכמעט לכל בית ישראלי. עיצוב אירופאי מוקפד ונקי, מבחר עצום ומחיר נוח הפכו את האדם הפשוט למעצב פנים חסר פשרות. זמאיקאה? כן.

על אף היתרונות הבולטים לעין, מצא עצמו הישראלי המצוי במרכזו של קונפליקט כשהוא קרוע בין גישת ה”אנטי-פראייר” לבין הסינוור מן הנגישות הכלכלית והאסתטית; בין המאבק על אינדיבידואליות, לבין כניעה לפלורליזם ומיינסטרים. זמאיקאה? לא.

שריפת המקדש- סליחה, איקאה – שינתה את חוקי המשחק אך ורק באופן זמני מאחר ובפועל, הנישה שממלאת החנות, ממשיכה לספק צורך קיים בקרב הצרכנים הישראלים, כך מוכיחה הנהירה הבלתי פוסקת לסניף בראשון לציון. עם זאת, הביקורת, שהיתה עד לרגע השריפה סמויה ואינטימית, הפכה קונצנזוס. השריפה כילתה את החנות, אך לא את האנטגוניזם.

התערוכה כולה בנויה כשיח בין שני קצוות, אשר בכל פעם מחדש, מתרכזים להוויה הישראלית ולקונפליקט הפנימי המרכיב אותה. השאיפה לקדמה אל מול החיבור לשורשים ולמסורת, הגישה המתנשאת כלפי כל מה שהוא חוץ-ישראלי אל מול ההתמערבות והאמריקניזציה, מיותר לומר השמאל מול הימין והדת מול החילוניות- כל אלה, קלישאתיים ככל שיהיו, מרכיבים דימוי אנושי ייחודי ובלתי ניתן לשכפול- דיסוננס בפני עצמו. אל תוך כל זה, קל מאוד ליצוק משמעויות סימבוליות המתרכזות לכדי חנות רהיטים אחת.

מאחר ובאמנות עסקינן, השיח המתבקש דן בתהליך בו מוצר צריכה שעבר עוד שלב של כליון והפך לאובייקט נטול פונקציה וצורה, עובר גלגול נוסף אל עבר יצירת אמנות חד פעמית ובעלת ערך; עבודתה של נועה תבורי הולכת אף רחוק יותר ומנסה לשכפל שוב את אותה חד פעמיות ואילו עבודתה של ענבר פרים משתמשת דווקא בקונספט השכפול על מנת ליצור את הייחודי. אל תוך רעיון זה, נכנס היבט נוסף כפי שהוא בא לידי ביטוי בעבודותיה של אליסיה שחף המציגות באופן מובהק ומוקצן, בדומה לאבן היסוד באמנות הקונספטואלית- המשתנה המפורסמת של מרסל דושאן, את השפעת החלל על האובייקט- נמוך ככל שיהיה.

הדיאלוג בין הטבעי למלאכותי מהווה פן נוסף בקונפליקט; מערכת היחסים בין צורתם האמורפית והמפותלת של כבלי החשמל בעבודתה של נטלי מנדל, כמו גם ניצני הפריחה המאיימים לפרוץ, רחוקים מלבטא חיוניות. הפחד מהתחשמלות הנוצר בעת מבט אל עבר כבלים חשופים, יוצר מתח מול התחושה השברירית והעדינה הקיימת בעת התבוננות בטבע אותנטי.

היבט מרכזי נוסף ומתבקש לאור גל המחאות הגואה הינו העיסוק במושג ‘בית’. השימוש באיקאה לצורך המחשת הקונספט אינו חדש וכבר פרץ לתודעה בעבודתו של גיא בן נר Stealing Beautyy משנת 2008 , שצולמה ללא היתר בסניפי איקאה שונים בעולם (ביניהם הסניף בנתניה),  ומדברת על מערכת היחסים בין מוצר לבעליו תוך התייחסות לסוגיית המשפחתיות בתוך מרחב שכולו מלאכותי. רעיון זה ממחיש היטב את החיבור בין החברה המטריאליסטית, בין הקפיטליזם שהפך שולט ובין המרדף אחר אשליית האושר כפי שהיא באה לידי ביטוי בתרבות הצריכה.

איקאה מספקת תמצית ברורה של הרעיונות הללו ומוכרת את ה”חלום” שבסופו של דבר, נתון גם הוא, כמונו, לגחמות הטבע- השריפה מסמלת סוג של מהפכה חברתית נוספת, אך מצביעה דווקא על העם עצמו כאשם המרכזי. השריפה מסמלת את הרגל ששמה האנושות לעצמה במירוץ אחר כסף ומעמד בעוד שתהליך הפיכת המוצרים-לשעבר ליצירות אמנות, ממחיש את ההיפך; בחירת האובייקטים מן המחסן בו הונחו לאחר שהוצאו מתל החורבות, דמתה לשיטוט בחנות המקורית. הכנת הסקיצות מקבילה לכתיבת חוברות ההרכבה, אך בסופו של דבר, העבודה המוגמרת מהווה אנטיתזה למוצר צריכה. השילוב בין תעשייה לאמנות דווקא מדגיש את קו הגבול הדק בין השניים, אשר תחת היבטים של מיחזור ואיכות סביבה, מהווה הכרח ומוביל דווקא לפן האנושי ולחיבור לטבע.

בעידן בו כל אובייקט מקבל משמעות בתוך חלל תצוגה, דווקא העבודה על האובייקט והכנסתו לתוך תהליך יצירה בשונה מן השימוש ברדי מייד, מדגישה את הפער בין יצירהלייצור, גם אם לא מהווה תשובה מספקת לדיון הבלתי מוכרע בדבר יחס בין חלל ליצירה והגדרת האמנות המוביל אותנו בחזרה לשאלה הפותחת את הטקסט-

זמאיקאה? כן ולא.

טקסט התערוכה: מאיה קשביץ, אוצרת. 

מציגים: אוהד אלימלך, אליסיה שחף, דרורה ויצמן, הילה וגמן, יעל גסר, מאיה גלפמן, נועה תבורי, נטלי מנדל, ניבי אלרואי, עדי סנד, ענבר פרים, פז הדס, קרן שפילשר, רימה ארסלנוב, רני ששון, רעות קרן, שחף מנאפוב. 

התערוכה תציג בגלריה על הצוק (טיילת שקד), בנתניה. 

נעילת התערוכה: 6.10.11

— 

אל תשכחו לעשות לייק לעמוד החדש בפייסבוק! 🙂