זה לא אני, זה המצב!

גיל שחר הוא בעצם צייר, או לכל הפחות היה הופך לכזה לולא הייתה פעולת הציור כרוכה בהחלטות שרירותיות לגבי גודל הפורמט, צורתו ומיקומו של המוטיב המצוייר. על מנת לעקוף שרירותיות זו, כדי להשיג קנה מידה קונקרטי הנשען על המציאות, החל גיל שחר לעשות יציקות ישירות ממודלים חיים, שמעתיקות במדויק ובנאמנות את הפיזיוגנומיה שלהם, ראשיהם, גופם ופני השטח שלהם. ואז בא הצייר לידי ביטוי, בעבודת מכחול עמלנית של שיחזור השיער, שגולח לצורך היציקה, או בצביעת הבגדים, כפי שעשו כבר לפני מאות ואלפי שנים אמני העת העתיקה, ימי הביניים והרנסאנס בפסלי עץ או אבן על מנת להעניק להם מראה חי ככל האפשר. בחיבור מושלם בין עבודת פיסול וציור, יוצר שחר דמויות שכמו לקוחות מן החיים, בשרניות, חומריות, הנראות כאילו יוכלו לפקוח את עיניהן כל רגע ולהביט בזולתן, להשתחרר מקפאונן הפיסולי ולהתנועע. למרות הוויתן המלאכותית הן יוצרות רושם מסתורי של חיים פנימיים. גיל שחר מצליח במומחיות להפיח בדמויותיו המפוסלות נשמה מעשה ידי אמן. אבל אי אפשר תמיד לדעת אצלו עד כמה מה שרואים הוא מה שאכן נמצא שם. האמביוולנטיות שבין אמת לאשליה, אמנות למציאות, נעה אצל שחר על חבל דק. האם הדמויות אמיתיות, או אפילו חיות? האם הן ישנות או שהן נתונות בטראנס מסתרי ?או שאולי אובְּנו באמצעות כישוף? העיניים העצומות מקרינות ריחוק ופרישות שהצופה בהן מתקשה לחדרם. הן כאילו מורות ”אל תגע בי" בכדי שלא להפריע לקסמה של השינה או לזה של אחיה המוות. הדמויות נמצאות כביכול בשלב הגולם של השתנות ומטמורפוזה. לדבר אסור להפריע לתהליך אפוף הסוד הזה. כך נותר הצופה בריחוק הנובע מכבוד אל נוכחותן הלא חדירה והלא מתמסרת של הדמויות. מטמורפוזה מתקשרת גם לרגע שבין החיים למוות, אותו רגע בלתי נתפס, שבו האדם עובר ממצב אחד של מציאות למצב אחר, לא ידוע.

מטמורפוזה, התהוות וכיליון הם נושאים בסיסיים של שחר. הם עולים מאליהם כבר כחלק מתהליך היציקה של המודלים. את החלקים הנוצרים מצרף שחר לדמות, כמו פרנקנשטיין את יציר כפיו וכמו שהטבע בונה את יצוריו מאבני הבניין של הד.נ.א. האמן כבורא דמוי אל, כפי שנתפס מאז הרנסאנס, יוצר דימויים חיים של המציאות. אך גם את ההתהוות וההתכלות מנכיח שחר בעבודתו. כך בנוכחותם של פירות וירקות, המרחיבים את שדה המשמעות של העבודות בהן הם מופיעים, כמו למשל הכרובית בתוך חלל הראש, המקבלת את הצורה (ואולי גם את התפקיד?) של המח, או התפוח החוזר בעבודות אחדות ונושא סימבוליקה רב משמעית בעלת גוון דתי או גם פילוסופי ספרותי. וכך גם כאשר חלקי הדמויות מחוברים אל עציצים או עצים קטנים ומעוררים אסוציאציות מגוונות, כמו לעץ החיים, עץ משפחה, צמיחת הפרי מן האדמה או השורשים המשותפים של האדם והטבע ממנו הוא בא ושממנו הוא מתרחק יותר ויותר.

שוב ושוב מוליכים הפסלים אל שחר עצמו, כהפנייה אוטוביוגרפית אל האמן והאדם. לעתים קרובות מתבטא הדבר בבחירתם של חברים אמנים כמודלים לפסליו או בכך ששחר יוצק את ידיו או אזניו שלו (לא רק כפעולה של ייצוג עצמי אלא גם מסיבות פרקטיות). לחבר צייר הוא נותן להחזיק בציור שלו עצמו, כרמז ישיר לתשוקתו של שחר לציור. ברמז נוסף לציור, מעטרת פחית צבע את אחד הראשים, אך נזילת הצבע האדומה היורדת במורד העורף, מזכירה אירוע  אלים רווי דם יותר מאשר את חוט השני של ההשראה. שחר משתמש בפסליו במכחולים זקורים בואריאציות רבות.  פעם הם מופיעים כסוג של מוקד או סריג, פעם כזוג רגליים דקות, לעתים הם מקיפים את הראש כדרבנות קיפוד או יוצרים סביבו סוג של הילה או כתר קוצים.

שחר מעניק לפסליו הרבה חופש, הוא אינו מקבע בהם אמירה אמנותית אחת, אף שההשראה להם מקורה ברשמים, אירועים, טקסטים או סיפורים קונקרטיים והרקע האישי שלו תמיד נוכח בהם. הפתיחות הזו, שלא הופכת לחסרת כיוון, היא איכות מרכזית של עבודתו. באמצעים חסכניים שנבחרו בקפידה ויושמו במדויק, מצליח שחר לפתוח בפני הצופה מרחב פרשני גדול אך מכוונן היטב, בהתבססו על הקשרים היסטוריים, אקטואליים, דתיים, תולדות אמנותיים, ספרותיים וחברתיים, ריאליים או בדויים.

—-

גיל שחר מציג בגלריה ג'ולי מ. עבודות מן השנים האחרונות במקביל לתערוכתו במוזיאון העירזיגבורג בגרמניה. בתערוכה שש עבודות קיר וארבעה פסלים בחלל, אנסמבל המייצג את התפתחות עבודתו מן הזמן האחרון וכולל מוטיבים חדשים.

טקסט: דר' גונדולה קספרי, מנהלת מוזיאון זיגבורג

Dr. Gundula Caspari, Stadtmuseum Siegburg

מתוך הקטלוג המלווה את התערוכה בגרמניה.  

גיל שחר – החיים הסודיים של הפסלים, גלריה ג'ולי מ.

פתיחה ביום חמישי 22.12.11 בשעה 20:00

נעילה: 28.1.12

כתובת טרקבק | RSS תגובות