זה לא אני, זה המצב!

בוריס שפייזמן

שני אנשים יצאו לדייג. האחד, דייג ותיק ומנוסה והשני חדש בתחביב.

בכל פעם שהדייג המנוסה תפס דג גדול, הוא הכניס אותו לתוך ציידנית עם קרח כדי שלא יתקלקל. בכל פעם שהטירון תפס דג גדול הוא זרק אותו חזרה למים. הדייג הוותיק הסתכל בסקרנות על האיש שלצידו, וראה איך הוא חוזר על המעשה שוב ושוב, לאורך כל היום.

בסופו של דבר, כשממש כאב לו בעין לראות את הבזבוז המשווע הזה של הדגים הגדולים והטובים, הוא שאל:"למה אתה עושה את זה? למה אתה זורק את כל הדגים הגדולים והטובים בחזרה למים?"

הוא ענה: "כי יש לי מחבת קטנה מדי"…

ולמוסר השכל:

לפעמים, גם אנחנו, בדיוק כמו אותו דייג, זורקים מאתנו והלאה הזדמנויות, חלומות, הצעות עבודה, תוכניות שנקראות על דרכנו וכו', רק בגלל שה"מחבת" שלנו קטנה מדי עבורם.

למעשה, זו לא המחבת קטנה. כי הרי תמיד אפשר ללכת לשוק ולקנות מחבת גדולה יותר.

זו האמונה שלנו בעצמנו קטנה. או אם לא קטנה, אז לפחות לא מספיק גדולה בכדי להתמודד עם דברים שנראים לנו גדולים.

(מתוך: "הדייג אוהב דגים?")

—-

סלבדור דאלי, דג דומם עם קערה אדומה

—-

בספרו "יומנו של גאון", סלבדור דאלי מתאר אפיזודה מתוך תמונתו "אסמפשין", בה מופיע דג יפה ונוצץ ככספית. דאלי צייר אותו מספר ימים והדג התחיל להרקיב. חדרו של הצייר התמלא בסירחון של דג רקוב ובאלפי זבובים, אך הקשקשים של הדג נשארו נוצצים ויפים. גם בציור הקשקשים נשארו יפים ונוצצים.

מה יפה ומה דוחה בעיננו? מה הן המוסכמות של האסתטיקה? מה הגבול בין יופי לכיעור?

מדוע דג שנזרק על החוף ומהודר בפוליטורה עשירה בצבעי ריקבון דוחה ופחות יפה מאשר דג זהב שוחה באקווריום?

רבים וטובים העסיקו עצמם בשאלות אלו כבר בעבר וחקרו את הנושא של היופי באמנות.

כדי להעמיק, לחדד ולמתוח את הגבול אני משתמש בזכוכית שהיא חומר יפה בטבעו כדי לתאר רקבון וגסיסה.

בוריס שפייזמן למד זכוכית וקראמיקה בבצלאל. כיום מלמד בבצלאל ובעל סטודיו פרטי בתל אביב. 

שפייזמן מציג בימים אלו תערוכת זכוכית בגלריה פריסקופ בת"א.

נעילה ב 21/01/12.

כתובת טרקבק | RSS תגובות