זה לא אני, זה המצב!

"חיי מראות", היא תערוכה קבוצתית בנושא ארס פואטיקה באמנות חזותית. ארס- פואטיקה (ars poetica), היא תופעה שבה אמנות עוסקת באמנות ובתהליך יצירתה. זו אמנות שהינה רפלקסיה- התייחסות של האמן לעצמו ולאמנותו

.הדימויים בתערוכה קשורים בתהליך היצירה של הדימויים עצמם (כגון מניעים ליצירה, יחסים בין אמנים ליצירתם, בין אמנים לצופים, בין מעשה היצירה לבין החיים עצמם, תכנים, נושאים ומושאים שונים, חומרים כגלגולים מפעילים של מוטיבציה ליצירה ועוד) ונבחרו מתוך מחשבה על אינדקס דימויים ארס פואטיים. עבודות רבות של האמן דוד גינתון למשל, עוסקות באופן קבוע וישיר בהקשר הזה. אלו עבודות הציור והכתיבה על צדם האחורי של ציורים.  בפרק ההקדמה "ייאוש פגש ייאוש", שכתבה נעמי אביב לספרו של מאיר אגסי, "הכד מטנסי", היא כותבת: "אמנות ללא מיתוס היא חסרת משמעות, מאיר אמר. מאחורי כל עבודת אמנות קיים האמן המסוים שיצר אותה ואם עבודה לא מתחברת עם האמן שיצר אותה היא בעייתית לגבינו, הוא אמר, כי היא צפה בתודעה שלנו ללא מיתוס. אמנות ללא מיתוס היא אמנות מחוסרת עומק היסטורי, ובעיקר היררכי, הוא אמר, אפילו נסיבות יצירת העבודה מהוות חלק מהמיתוס, הוא אמר, הן מרמזות על הנוכחות של האמן ועל נסיבות חייו, הוא אמר. לפעמים על נסיבות מותו, הוא אמר. המיתוס תמיד ובכל מקרה הוא הצל של עבודת האמנות, המראה הסמויה שלה, הוא אמר. לפעמים המיתוס של האמן כל כך דומיננטי שזה מטיל צל כבד של דעות קדומות על השיפוט המסוים שלנו את העבודה שלו, הוא אמר, אבל באותה מידה חוסר האינפורמציה והאי-ודאות שלנו לגבי האמן שמאחורי העבודה עשויות להטיל צל כבד לא פחות על העבודה, צל העשוי לפעמים להסתיר אותה, הוא אמר. כמו במקרים של אמנים אאוטסיידרים, הוא אמר".

שמה של  התערוכה "חיי מראות" עלה בעקבות ביקור בסטודיו של איציק לבנה, ובעקבות  טקסט של גאסטון באשלר, המופיע בקטלוג התערוכה של ליבנה "מראות\ורוניקה" (עבודות משנות ה-90). באשלר כותב על השמים: "אנחנו חושבים שאנו מתבוננים בשמים הכחולים. פתאום, השמים הכחולים הם שמתבוננים בנו."  איציק לבנה מציג שתי עבודות של ציורי מראות: האחת, "מראה מרובעת", היא ציור בפורמט ריבועי שכולו מקווקו, קווקוו שכזה הינו מסמן מוכר בספרי ריהוט ל "שומר מקום" של מראה, כלומר למראה האמורה להופיע במקום זה. מכאן שהציור של לבנה מסמל את המראה הנעדרת, או המראה הריקה. זו מראה שאין בה שום השתקפות. וכצופים במראה ללא בבואה, אנו גם יודעים שמי שאינם משתקפים במראות הם מתים או ערפדים. העבודה השנייה של לבנה, בשם "מרה מראה" היא ציור שמן של מראה שחורה ומאגית. הציור מתאר מראה עשויה אבן שחורה שכל המשתקף בה מופיע כמושחר ובמעורפל, שם העבודה "מרה מראה" אף מעיד על מצב מנטלי מר או נרקיסי של המשתקף בה והיא אף מרמזת על דמות אשה\ גברת\ מרה, המחזירה בתקשורתה עם הצופה, השתקפויות פנימיות, תוך עיוות מסוים או כמו מראת ילדים מעוותות של לונה פארק. צמד המילים "מרה מראה" מצטלצל בדומה לצמד המילים "מראה מראה" המוכר לנו מתוך פניית האם החורגת אל המראה באגדת שלגיה. האגדה מלמדת שהיופי הוא תמיד ביחס, תמיד יש אפשרות של להיות יפה יותר ("מי היפה בכל העיר?") ועל כן, המראה הופכת להיות גם מרה, מלשון מרירה (כיוון שהחשיבה את היופי עשויה להיות כרוכה גם בכאב).

עבודה נוספת בהקשר המראה המופיעה בתערוכה היא של רותי בן יעקב. העבודה, "אחרי ולסקז (2003), היא עבודת צבעי מים על נייר כמחווה ווריאציה לציור "לאס מניניאס" של ולסקז מתקופת הרנסנס. העבודה מתארת עניין בנקודות מבט רבות בציור אחד המגיעות מכמה כיוונים: האחיות שמסתכלות זו אל זו, דמות הצייר ולסקז שמביט אל הצופה, האיש שבדלת שמגיח מכוון המדרגות. המניע של רותי בן יעקב היה לעקוב אחרי היחסים בין המבטים של הדמויות המצוירות. בציור המקורי משתקפת דמותו של ולסקז, האמן מישיר מבט אל הצופה, מתוך מראה השתולה בציור, אך בציור המחווה אצל בן יעקב נשארת המראה המצוירת ריקה וללא השתקפות בה. כמו בציור המראה הריקה המקווקו של איציק לבנה. מעלימה בן יעקבאת היוצר המקורי של היצירה עמה היא מתכתבת, נותנת לו מעמד של רוח רפאים, ומעלה מחשבות על שיבוש יחסים עם ההיסטוריה של האמנות. מראות ריקות מעלות מחשבות על ערפדים ועל מתים, כי אלו אינם משתקפים במראה והם מעלים גם מחשבות על מצבים של העדר כל רפלקסיה או על מוות או על הסכנות שבשהייה עם אלו שאין להם רפלקסיה.

דפנה טלמון מציגה עבודת צילום שצילמה בהפגנה שהתקיימה לא מכבר במוזיאון תל אביב לאמנות נגד עריצותם של גורמים כלכליים כלפי עניינים אוצרותיים-אמנותיים. בצילום נראה האמן טמיר ליכטנברג, כשהוא שכוב על רצפת המוזיאון ועל עבודתו  ומתחת לראשו מונחת יריעה אדומה, צורתה כצורת דימעת דם גדולה. את אותן יריעות חילק למפגינים ואמנים נוספים באותו אירוע של הפגנת שינה או מיתה על רצפת המוזיאון.

עבודתה של סמדר אליאסף משנות ה-70, "מה שוואן אהב", היא מחווה לוואן גוך. נראית בה ילדה עם שפה שסועה שלימינה על קיר, כתוב "מה שואן אהב", מעלה שאלה פתוחה: מה, בעצם, הוא אהב? ואף מותירה אותה כזו, אך היא משאירה את הצופה עם מחשבות על עקבותיו הביוגרפים של האמן.  עבודת ציור נוספת של ציבי גבע בשם "אוטובוס בהרים" , היא מחווה לאריה ארוך ועבודת מחווה נוספת היא של האמן יהודה אלטמן בשם "העין של מייפלטורפ", זו עבודת צילום בשחור לבן בה מופיעה העין של יהודה אלטמן. וכמו עין בעין, היא מופיעה בשפה צילומית קרובה יחסית לזו של הצלם דיוויד מייפלטורפ.

עבודת ציור בצבעי מים של אנשים מתבוננים בעבודות במוזיאון , מתוך סדרת "המתבוננים במוזיאון" של טלי בן בסט, מתכתבת מעט גם עם עבודות של זויה צ'רקסקי, ומנכיחה מצב של צפייה ביצרה בה מצויר צופה ביצירה, ועל כן זו צפייה בצופה.

דינה לוי מציגה שני צילומים "בתום הציור 1,2" (2012). אלו עבודות המדברות על היחסים שבין המדיומים – ציור וצילום, על הגבולות הפיסיים של הציור כמו המסגרת, ועל הגבולות הווירטואליים שלו, הם הדימויים המשתקפים בו.

 לוי כותבת על עבודתה: "זהו דימוי שנוצר ע״י חיתוך וירטואלי של הציור בתנועת ידיים שלי, שאופיינית לצלמים. הפעולה מנכיחה רבדים שלפני כן נעלמו מן העין ונוצר סיפור חדש. חיתוך צילומי יתעד ציור שאינו קיים וכביכול הוא שתלוי על הקיר. ואפשר לחתוך באמת!?". על "בתום הציור 1,2 היא מוסיפה: "דימוי שנוצר על הרצפה סביב ומתחת למסגרת הציור והוא מעיד על עקבות של פעולות הציור. צילום שלו מתעד ציור שעוד רגע יעלם מתחת לשכבות של הציור הבא. ציור שלי מתחיל מצילום שאני מביימת. ישנם בו קולאג'יות, הפשטה והשטחה. עבורי, הצילום חי והציור לא מת."

פסל מצויר של אל יווני, סביבו כרוך צעיף ארוך העשוי ממדבקות עגולות שבמקור מיועדות לשימוש לשימורם של חורי דפי הקלסר, היא עבודת נייר חדשה "ללא כותרת", של ליאב מזרחי.

עבודותיה של מירב הימן עוסקות במובהק בסימולקרות ומדמות, באתרי תיירות בעיקר, מציאויות של עולמות היסטוריה או פנטסיה . בשל היות הסימולאקרה הדמיה המשקפת מקום אחר וזמן, היא עוסקת במלאכותי, ועל כן במה שכבר מת. טל שטרן וקרין מנדלוביץ  מציגים עבודת וידאו "הכובען המטורף רצח את הזמן" (2009). שטרן עוטה על עצמו את התפקיד של מפעיל הזמן ומתפעל שעון חול אבסורדי , שלא ניתן להפכו ובמקביל ממלאת מנדלוביץ את הפונקציה של מבזבזת הזמן, כשהיא מדקלמת שברי משפטים שאספה מתוך טקסטים של דפי תערוכות מהעשור האחרון.

ליטל דותן ואייל פרי מציגים צילום בשם "שגרת יום" (2011), בצילום שחור לבן, נראית מצולמת מגבה האמנית, כשהיא כותבת על קיר את לוח הזמנים של שגרת היום השבועית שלה, כך טשטשו את הגבול בין החיים לבין היצירה כשהפכו את הבית באופן סמלי ומוחשי ל"בית זכוכית", בית שניתן לצפייה אל תוכו.

עדי שמעוני מציג צילום של חצובה המחוברת אל מטוס נוסעים צעצוע הנושא אותה. המטוס כמחליף את המצלמה במקומה, מעלה את אפשרותו המטאפורית של המבט, כמו הראש, לטוס לעננים. זה מבט משוטט ודינמי. בין היתר, מטאפורת המטוס הנושא חצובה, היא בדיחה בין צלמים  על  "ההיסחבות" אל אתרי צילומים, עם חצובה המשמשת לעיתים ככלי עזר ליצירתם.

יצירה היא נגיעה ומכחול מתפקד כאצבע בעבודת ציור צבעונית בטושים על נייר, בשם "מסך נגיעה", של דורית פוקץ'. לעומת מסך הנגיעה של מכשיר האייפון, הנייר, משטח העבודה של האמנית, מופיע כ"משטח נגוע". הנגיעה מייצגת את השפה הסובייקטיבית האישית הנותרת כחותמת טביעת אצבע, שכמו קפאה על משטח.

מאיה שמעוני מציגה ציור שמן על בד ממסוגר במסגרת כהה וכבדה, בו נוף הר קודקודי ואבנים. על מסגרת הציור בחלקה התחתון, ישנה לוחית עם כיתוב באנגלית: "Ain't no Mountain High Enough”  (אין הר גבוה מספיק). הכתובת החקוקה על לוחית שם העבודה לקוחה משיר של להקת הסופרימס. במקור מכוון השיר להתגברות כל אמריקאית על מכשולים בדרך להשגת מטרה (במקרה של השיר, בדרך אל האהוב). משפט שניתן להבינו גם כאמביציה של האמנית לגבי פסגות היצירה אליה היא שואפת.ישנה, דואליות המצטרפת לצמדים שונים בציור שנדמה כבד ורציני ומגוחך וקורץ, בעת ובעונה אחת. בשל הצירוף בין קריאת המשפט המילולי לבין ההתבוננות בהתרחשות הציורית, אנו עדים לקריסה של ההר, שמתאמץ להתמתח עד לקצה הקנבס, רק בכדי לקרוס שוב לערימה חסרת נפח, ולהתרומם שוב.

דני יהב-בראון מציג שתי עבודות פיסול: האחת, "Sweet Sixteen", הינה סרגל הנשבר בסנטימטר ה-16 שלו, כנקודת אמצע הדרך, המהווה  את השבר בלב, וכניסוחו של יהב-בראון: "סוג של התפכחות מאוטופיה משטה של תמימות ילדותית צבועה בוורוד זרחני. אך כדרכם של החיים, אותו שבר מתאחה וממשיך רצף הנדסי; כלומר למרות ההעלמות של התום הזמן ממשיך לנהוג באותה לינאריות עקשנית שלו. בין הסנטימטר החמש עשרה לשבע עשרה נשאר עדיין, רק סנטימטר. רק החיבור הגס מעיד על מתיקות שהייתה". עבודת הפיסול השנייה של יהב-בראון היא "The phenomenology of behind", אשר מציגהמאוורר מונח על רצפה, אליו מחוברת מנורה, מסתובב ומאיר על שני דפים מתנפנפים, תלויים מולו על הקיר, הנושאים כיתוב אנגלית המנוקב בהם: על האחד נכתב הטקסט "יש משהו מאחורה " ועל השני נכתב שאין. העבודה מרמזת על אפשרות שישנה ושבו זמנית היא גם מוטלת בספק, באשר לדבר קיומו של דבר מה נסתר נוסף, כרמז. אולי רמז לקיומה של מערכת תת-קרקעית כלשהי בתקשורת עם האחר או עם תת המודע שלו. העבודה מכוונת בהתאמה את הצופה לחפש את הרמז, תוך שימת לב לספק, ביצירה הנגלית לפניו.

עבודת פיסול טושים ועפרונות צבעוניים העשויה מנייר דק, היא עבודה של אלישבע לוי, המתארת את כלי העבודה שלה ביחס של 1:1 אך במשקל שונה. כלי הציור והכתיבה עשויים באותו הגודל של הכלים המקוריים , בתיאור ריאליסטי מדויק, אף עשויים מאותו החומר שעשויות ממנו עבודות פיסול אחרות שלה :נייר.  אך משקל  הנוצה של הטושים והעפרונות ביצירה, מחדד את היותם רק דימויים קליפתיים וסימבוליים, ותו לא. בהקשר זה של כלים ומשקל, ישנה עבודה נוספת : "נוצת כתיבה, (2012) של הילה עמרם. נוצה זעירה באורך 5 מ"מ. בדומה לתפקיד המשקל בעבודתה של אלישבע לוי, כך גודלה הקטנטן, הצעצועי והמשעשע של הנוצה אצל הילה עמרם, מדגיש את הדיבור על הסימן כסימן. במקרה של הילה גם כן, סימן כמסמן פצפון לכלי היצירה שלה.

על "צטעלאך" (ביידיש: פתקאות), עבודה העשויה מערימת עבודות ציור זעירות בגודל פתקאות, אותן כרך בגומייה, הניח רוני אלוני , פיסלון חמר של ראש,  שמקדקודו מגיח מכחול ציירים ארוך, הניצב פאלי מכוון אל התקרה. יאיר גרבוז מציג עבודת ציור על נייר, נושא כיתוב "הקרב משוחזר, הציור מקורי" (2009) וכבבדיחה עוסק בסיפורי אפשרות תיעוד ההיסטוריה כאמת, או תיעוד היצירה כמקורית .

עוד בתערוכה: ציור באקריליק על בד של רחל אורי ימפולר, מתאר בעצמו כפילויות של דיוקנאות האמנית כבהתגלגלותה בדיוקנאות הוריה, אביבה אורי ודוד הנדלר , וגם  בדיוקנו של רמברנט . שיר של יואב שביט על אוצרת כתוב על הקיר. בין מקבץ עבודות, גם אמן סודי, השאיר כמנהגו עבודה סודית עשויה מראה קטנה על הקיר. דוד ווקשטין מציג ציור על דיקט בשם "ביקור האוצרת בסטודיו", ומוקרן פרק מתוך "שיחות" , מחנה ציור (2009), שהוא חלק מתוך מקבץ גדול של סרטי שיחות עם ציירים, על יצירתם, שדוד ווקשטיין עורך מזה שנים רבות.

*תודה מיוחדת לדוד ווקשטיין, לאמיר הלל, לרוני אלוני, לשלומית ליוור ולדינה לוי.

—–

22.3.12- 29.4.12

אוצרת: גילית פישר

גלריה בנימין, צ'לנוב 28 תל אביב 

שיח גלריה בהשתתפות האוצרת יתקיים ב-27.4.12 בשעה 12:00