זה לא אני, זה המצב!

תמונה שווה אלף מלים?

אחד הבלופים הגדולים ביותר שיצרה המאה ה-20, היא שאמנות נועדה כדי שידברו עליה.

בשנות ה-20 יצר דושן את "המזרקה" הנפלאה שלו, ובו זמנית פתח דלת לתקופה חדשה בתוך עולם האמנות. מבעד לדלת זו הסתתרה התפיסה שאמנות חשובה לא יכולה להתקיים במנותק מטקסט. הטענה המרכזית, למעשה, של האמנים המושגיים היא שיצירה טובה יכולה להתקיים ללא היצירה עצמה, כל עוד היא מגובה בקונספט, עליו אפשר לפתח דיון משובח.

בשנות ה-70, אמנים כמו לוויט וקוסות', חיזקו טענה זו, באומרם כי תמצית היצירה מתרחשת בתוך מוחו של האמן, וכי היצירה האמיתית היא בעצם הקונספט הטקסטואלי המלווה אותה.

מאז, חלפו לא מעט שנים, והקונספט שינה פניו. באלף הנוכחי, ההבעה והרגש חזרו לככב בלב ליבם של האמנים, ובמקביל בלב האמנות. פתאום, הרגש חזר לאופנה. משפטים כמו: "אני מרגיש שזה…", ו"זה מרגיש לי כמו…", הם ביטויים שכיחים למדיי בתוך השיח האמנותי. אמנם נכון כי משפטים אלו יכולים להיות עטופים באינטלקט גבוה, מגובים בהיסטוריה תרבותית רבת שנים ובפילוסופיה גבוהה גבוהה, אולם המשפטים האלה עדיין שם. עטופים ומגובים, או חשופים לכל, הם שם. הרגש כאן, ואי אפשר להתעלם ממנו.

היום, בעידן הקליק האינטרנטי, הרגש זמין לכל. אנו אוהבים לקבל את האינפורמציה שלנו באופן מיידי ולא מתחכם, כשאף האינפורמציה עצמה מיידית ולא מתחכמת באותה מידה בדיוק. זה בא לידי ביטוי בכל מה שאנחנו רואים, שומעים ובעצם קולטים מהעולם בעזרת כל אחד ואחד מהחושים שלנו. אנחנו אוהבים את המידע שלנו מיידי וזמין. אנחנו אוהבים את המידע שלנו באינסטנט. את הרגש שלנו אנחנו אוהבים ומרגישים באותה הצורה.

מחקרים שונים מראים שהחוש הדומיננטי ביותר שלנו הו חוש הראייה. 90% מהאינפורמציה שאנחנו קולטים מגיעה דרך חוש זה (אגב, המקום השני שייך לחוש השמיעה). כשחוש הראייה שלנו הוא החוש הדומיננטי ביותר, הקליטה הוויזואלית שלנו מקבלת תוקף חזק יותר.

בבואנו לצרוך אמנות, אנחנו אולי סבלניים מעט יותר, פתוחים יותר להילחם באינסטינקט המקורי שלנו "לדפדף הלאה". דימוי מרגש שתופס את עינינו יגרום לנו להתמקד ביצירה קצת יותר, לבחון אותה ואת האמן שיצר אותה, מתוך רצון כנה למשוך את הרגע הוויזואלי הראשוני שתפס אותנו, בנסיון לשחזר שוב את הרגע הזה, להרגיש שוב את ההתרגשות הראשונית ההיא.

הרגעים האלה, הריגושים האלה, הם בעצם מתנה מהעולם. העולם מעניק לנו מתנות. אנחנו רק צריכים לשים לב אליהן. אם נפתח את העיניים שלנו נראה אותן, ונקבל אותן. אם נאמץ אותן, נחזור אליהם כל פעם מחדש. הרגעים האלה הם מה שהופך אותנו ליצורים רגישים, לאנשים יוצרים.

כצרכני תרבות בעלי אינטליגנציה מסויימת (כמו שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו), אנחנו חייבים להתייחס למתנות האלה. אסור לנו להתעלם מהן. המתנות של העולם הן מה שהופך אותנו למה שאנחנו. המתנות האלו הן מה שגורמות לנו לחשוב, מה שגורם לנו ליצור, מה שגורם לנו להתקדם הלאה ולעלות גבוה יותר.

לפני 2500 שנה קבע קונפוציוס, פילוסוף סיני עתיק, כי תמונה שווה אלף מלים. אמירה נוספת של קונפוציוס היא: "ללמוד ומדי פעם ליישם את שלמדת, האם אין בכך הנאה?"  

אכן כן, וזהו בדיוק העניין. אנחנו מקבלים מהעולם סביבנו כ"כ הרבה מתנות וזוהי בעצם ההנאה האולטימטיבית. בעיני, היישום החזק והמרגש ביותר בעולם שלנו מתמזג לתוך האמנות. לכן, כשאנחנו מדברים עליה, כותבים עליה, רושמים אותה או מצלמים אותה, אנחנו בעצם מנסים למשוך את הרגע. את אותו הרגע הראשוני שסקרן אותנו וריגש אותנו. הרגע שגרם לנו להמשיך לחשוב, גם אחרי שהרגע כבר עבר. לכן, אנו חייבים זאת לעצמנו, להמשיך ללמוד, ליישם, לשמוח. להמשיך לפתוח את העיניים, להתבונן, ליצור.

בסיכומו של עניין, האם כתיבה על העניין מעלה או גורעת מערכה של יצירה? אמנות לא יכולה להתקיים ללא שיח, כשם שהיא לא יכולה להתקיים ללא רגש. אז למה בכלל לכתוב עליה? פשוט מאוד, כי אפשר.

תגיות: אינטלקט, אלף, טקסט, מלים, קונספט, תמונה

כתובת טרקבק | RSS תגובות