זה לא אני, זה המצב!

(עיבוד דיגיטלי שעשיתי פעם..)

…"המשפטים שאני כותב עכשיו הם לרווחת צופי הטלוויזייה הציבורית הגרמנית. כתבת הטלוויזייה שהגיעה לביתי היום ביקשה שאקליד משהו במחשב, כי זה תמיד מצטלם נהדרף סופר כותב. זאת קלישאה, היא יודעת, אבל קלישאות הן בסה"כ מצב צבירה לא סקסי של האמת, והתפקיד שלה בתור כתבת, זה להפוך את האמת הזאת לסקסית, לשבור את הקלישאה בעזרת אור וזוויות צילום מפתיעות. והאור אצלי בבית נופל נהדר, בלי שתצטרך להדליק אפילו פנס אחד, כך שכל מה שנותר זה שאכתוב.

בהתחלה העמדתי פנים שאני כותב, אבל היא אמרה שזה לא זה. שישר רואים שאני עושה כאילו. "תכתוב באמת", היא דרשה, ואח"כ הדגישה: "סיפור. לא סתם רצף של מילים. תכתוב את זה טבעי, כמו שאתה תמיד כותב". אמרתי לה שזה לא טבעי בשבילי לכתוב בזמן שמצלמים אותי לטלוויזייה הציבורית הגרמנית, אבל היא התעקשה. "אז תשתמש בזה", היא אמרה. תכתוב את הסיפור על זה בדיוק. על איך שזה לא טבעי, ואיך מהאי טבעיות הזאת מתפרץ פתאום משהו. אמיתי, מתא תשוקה. משהו שמציף אותך מהמוח ועד אזור החלציים. או ההפך, אני לא יודעת איך זה עובד אצלך. זאת אומרת, מאיפה בדיוק היצירה מתחילה אצלך בגוף. זה מאוד אינדיבידואלי". היא סיפרה לי שראיינה פעם סופר בלגי שתמיד כשכתב היה במצב של זיקפה. משהו בכתיבה "הקשה לו את האיבר" – זה הביטוי שהשתמשה בו. זה בטח היה איזה תרגום מילולי מגרמנית, אבל באנגלית זה נשמע רע מאוד.

"תכתוב", היא דרשה שוב. "יופי. אני אוהבת את היציבה הגרועה שלך כשאתה כותב, את הצוואר המכווץ. זה פשוט נהדר. תמשיך לכתוב, מצוין. ככה טבעי. אל תהיה מודע אלי. תשכח שאני כאן".

אז אני ממשיך לכתוב, ולא מודע אליה, ושוכח שהיא כאן, ואני טבעי. כמה שאני רק יכול. יש לי חשבון פתוח עם קהל הצופים של הטלוויזייה הציבורית הגרמנית, אבל זה לא הזמן ליישב אותו. זה הזמן לכתוב. לכתוב דברים של טעם, כי לכתוב שטויות, היא כבר הסבערה לי, מצטלם מאוד לא טוב"…

(איזה חיה אתה?/פתאום דפיקה בדלת, מאת: אתגר קרת)

—-

צבי טולקובסקי

גלריית הבית האדום הנה גלריה שיתופית הכוללת כ-21 אמנים שונים ופועלת מזה שנתיים וחצי. חברי הגלריה נוהגים כל מספר חודשים לארח מספר אמנים אורחים סביב נושא אוצרותי משתנה והפעם  אוצרי התערוכה, שלמה הר-פז ואיצי שוורץ, בחרו בנושא מסורתי שלעולם איננו מתיישן – הדיוקן העצמי.

 בימים בהם גלריות שיתופיות נפתחות ברחבי הארץ ככלל ובת"א בפרט נושא ההגדרה עצמית של האמן ושל האדם הופך לחשוב יותר מתמיד. גלריית הבית האדום, גם כן גלריה שיתופית, מנסה לזהות הפעם מהו הביטוי האוטנטי לאמן בתחילת המאה ה-21 , כשהוא משוחרר ממוסכמות עולם האמנות ומסגרות מוסדיות ומעניקה במה לעשרות אמנים להשתחרר ולנסח לעצמם מחדש נושא בסיסי זה.

יוסי וקסמן

אוצרי התערוכה שלמה הר-פז ואיצי שוורץ אודות הנושא : " שם התערוכה מובע בשאלה "האם דיוקן עצמי?" שאלה המעלה אין סוף תשובות אפשרויות בשני מישורים עיקריים: כל יצירה יכולה להיות דיוקן עצמי של היוצר אותה! ובמקביל שום יצירת דיוקן עצמי אינה יכולה להיות דיוקן מדויק ואמיתי מלבד האדם עצמו לאור השתנותו במשך כל ימי  חייו.

אם נתהה ונתעמק בשאלת נושא הדיוקן העצמי אצל האמנים לדורותיהם, נגלה רב גוניות  בדרך ובפרשנויות השונות.  גם בתערוכה זו משתקפת היטב הרב גוניות, בהתפתחותה העכשווית, בחומרים ובאמצעים השונים בהם נקטו האמנים המציגים בה".

רפי פרץ

האמנים המציגים בתערוכה הם:

גד אולמן, יובל אורלי, סשה אוקון, יואל בלנקט, יפתח בלסקי, אבנר בר חמא, מאשה ברמן, חנה גולדברג, יואל גילינסקי, נעמי גפני, ישראל דרור חמד, שלומית הבר-שיים, שלמה הר-פז, דובי הראל, יוסי וקסמן, מרק ורצ'ורנסקי, מעיין זארי, צביקה זליקוביץ', עירן זליקוביץ', מירה חרמוני, נעמי טדסקי, צבי טולקובסקי, טליה טוקטלי, עירית כתב, אורית ליבנה, דורון ליבנה, אלכס ליבק, יוחנן לקיצביץ, מיה מוצ'בסקי פרנס,  נעמי מנדל, קרני נס, טליה סיוון, שחר סיוון, רבקה ססובר, מני סלמה, אריה פינשמידט, יובל פלד, רפי פרץ, פנינה פרנק, נטשה קוזנצוב, אסנת שלו-קולק, אולגה קונדינה, ג'ואל קנטור, אלכס קרמר, ברנרד רדר, עמי רוזנברג, מיכל רוטשילד, איצו רימר, סלו שאול, איצי שוורץ, הדסה שוורץ. בוקי שיף, אמיר שפט ונעמי שרייבמן.

מעיין זארי

"האם דיוקן עצמי?"

הבית האדום-גלריה לאמנות

רחוב הזרם 13 פינת רחוב היסוד, ת"א. 

שעות פתיחה : ג-ה  19:00-12:00, ו 14:00-10:00, שבת 15:00-11:00

נעילה: 15.05.12