זה לא אני, זה המצב!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במסגרת כל השטויות שאני מקבלת במייל (שיואו, איך אני אוהבת שטויות!) קיבלתי את המייל הבא:

אגדת שלושת הדובים

דובון קטון מגיע לשולחן מתיישב בכיסאו הזעיר מביט בקערה שלפניו, והנה היא ריקה

"מי אכל את הדייסה שלי?!" הוא חורק.

אבא דוב מגיע לשולחן, מתיישב בכיסא הגדול, מסתכל בקערה הגדולה לפניו, והנה היא ריקה.

"מי אכל את הדייסה שלי?!" הוא שואג.

מציצה אמא דובה מהמטבח וצווחת:

"נמאסתם עלי כבר, בחיי, כמה פעמים צריך לחזור על כל הסיפור הזה?!
אמא דובה קמה ראשונה מהמיטה, אמא דובה העירה את כולם,
אמא דובה הכינה את הקפה, אמא דובה סידרה את הכלים במדיח,
אמא דובה הורידה כביסה, אמא דובה שמה אוכל בקערה של החתול,
אמא דובה סידרה את הבית ויצאה החוצה לקור, להביא את העיתון,
אמא דובה ערכה את השולחן, אמא דובה הוציאה החוצה את הכלב הארור, אמא דובה! השליכה את האשפה, ועכשיו, כשסוף סוף ! הואלתם לגרור לכאן את התחת שלכם ולזכות את אמא דובה בנוכחותכם, אז תקשיבו טוב, כי אני אגיד את זה רק עוד פעם אחת:
עוד  ל א   ה ס פ ק ת י  להכין את הדייסה המחורבנת שלכם!".

—

לפני כמה שבועות הייתי בהרצאה מאלפת-מאלפת-מאלפת, של פרידה קיט (freda keet). קיט, באמצע שנות ה-70 שלה, נראית כמו שאנחנו היינו רוצות להיות בשנות ה-30 שלנו. היא אישה אלגנטית וחדה, המפיצה סביבה אור וחוכמה, גם כשאינה אומרת דבר.

קיט מרצה בעיקר בארה"ב, כשהיא מנסה לקדם את מעמד ישראל בעיני כל מי שלא נמצא פה. מטרתה העיקרית היא ליצור הבנה והזדהות עם המצב שלנו כישראלים, ובכך לקדם את מעמדנו בפני מי שלא אוהב אותנו. היה לי את המזל הגדול להיות בהרצאה יוצאת דופן שלה, שעסקה בנושא "נשים בתקשורת". קיט גוללה בהרצאתה את הדרך הארוכה שעברה עד שהצליחה, בזכות המון שארם ועוד יותר אמביציה, להפוך לשדרנית ברדיו קול ישראל. זה היה מאוד יוצא דופן בזמנו. וכשאני אומרת בזמנו, אני מתכוונת לשנה בה התחילה את חייה המקצועיים. שנת 1964, קצת לפני שבכלל הומצא הפמיניזם.

בהרצאתה, היא גוללה את הדרך המפרכת בה עברה, החל מסידורים מזכירותיים עבור מנהליה, כמו קפה וכביסה, ודרך עלבונות אישיים שבאו לידי ביטוי במשפטים "אבל את אישה, אישה הרי לא יכולה לעשות את זה". דרך ארוכה ורבת שנים היא עברה, לפני שהצליחה להשיג את הבלתי ייאמן, והוא לשדר בקולה את מילותיה.

—

בחודש אוקטובר יצא המגזין "לאישה" בגליון ספיישל מיוחד, המוקדש כולו כמחווה לאמניות ישראליות. אחת הכתבות עסקה באוצרות. נשים אוצרות.

באחד הראיונות אמרה תמי כץ פרידמן, האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה: "יש כאן מראית עין מטעה. לצערי, גם היום בשנת 2009, מנהלי המוזיאונים הגדולים הם עדיין גברים. תבדקי מי מנהל את הMOMA, המטרופולין, הטייט מודרן, ואצלנו את מוזיאון ישראל ומוזיאון ת"א, תראי שיש עוד דרך ארוכה לפלס. קחי למשל את המגה אוצרים של הביאנלה בוונציה, התפקיד הנחשק והיוקרתי ביותר בסצנת האמנות העכשווית בעולם. לאורך כל שנות קיומה, למעלה מ100 שנה ו-53 ביאנלות, האוצרים של התערוכה הבינלאומית היו תמיד גברים, למעט פעם אחת בלבד, בשנת 2005, כשנבחרו מריה דה קוראל ורוזה מרטינז, לאצור את התערוכה הבינלאומית. אם כבר אישה, שיהיו 2. זוהי דוגמה מייצגת למראית העין שקיימת בתחום הזה".

דורון רבינא (אמן ואוצר, ראש המחלקה לאמנות במדרשה) תרם את הקונטרה הגברית שלו לנושא: "נשים הן אוצרות מרכזיות כיום, אבל תפקיד האוצרות נדחק מעט הצידה בשנים האחרונות. בשנות ה-80 וה-90, הייתה כמעט דומיננטיות יתר לאוצרים ולאוצרות, שהיו לרגע חשובים יותר מהאמנים עצמם".

—

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בימים אלו מציגה התערוכה "לא בהכרח נשי(?)", בגלריה הפירמידה בחיפה. תערוכה מציגה 11 אמניות העוסקות בהיבטים שונים של זהות, חברה, חינוך, רוחניות ומדע.

"סימון דה בובואר טענה בספרה "המין השני" (1949) שנשיות היא הבניה חברתית ולא תכתיב גורל ביולוגי. החברה יוצרת מצבים באמצעותם תופסת האישה את עצמה כנשית … אין בתערוכה זו ניסיון להגדיר נשיות בצורה המוגדרת למגדר מסוים. עבודות הפיסול, המיצב והוידאו אמנם נוגעות בהווייה הנשית, לנושאים נשים ונשיות, אך אינן בהכרח נשיות. בעבודות מסויימות אפשר למצוא עקבות של עבודות נשיות כגון: קשירה, ליפוף, פרימה, סריגה, הזנה. בעבודות אחרות ניתן לזהות סימני גוף, פנים, חפצים ותצלומים הקשורים לדמות נשית כלשהי, אך כל אלה משמשים נקודת מוצא לחקירת בעיות של קיום, שייכות למקום, לחברה, לתרבות ולהגדרת העצמי" (שירלי משולם).

האמניות המשתתפות: אתי אברג'יל, יעל בלבן, אביבית בלס ברנס, ג'וזיאן ונונו, מיכל זיגדון, תו זמיר, איסנה מאירוביץ' יעקוב, דבורה מורג, דורית פלדמן, אינגה פונר קוקוס, בל שפיר. אוצרת: שירלי משולם.

—

ולסיום, ציטוט קצרצר מתוך "חפצים חדים" (מאת ג'יליאן פלין): …"פראנק קארי חושב שאני רכרוכית. אולי כי אני אישה. אולי כי אני רכרוכית"…

תגיות: אביבית בלס ברנס, אינגה פונר קוקוס, איסנה מאירוביץ' יעקוב, אמנות, אמנות ישראלית, אתי אברג'יל, בל שפיר, ג'וזיאן ונונו, גלריה פירמידה, דבורה מורג, דורון רבינא, דורית פלדמן, חיפה, יעל בלבן, מיכל זיגדון, סימון דה בובואר, פרידה קיט, שירלי משולם, תו זמיר, תמי כץ פרידמן