זה לא אני, זה המצב!

יש משהו מרטיט בלפתוח בלוג חדש, ובעיקר עבור יוצרות או כותבים שכמהים לחשיפה או לקהל. הרי כל יוצר בתחילת דרכו יודע כמה מפרכת היא הדרך אל הערוצים ה"מקובלים", אל הגלריות, אל העיתונים או אל כתבי העת, כשלא אחת נדמה שכל המחסומים שבעולם – החל בהתעלמות מוחלטת וכלה בתשובה המצערת "את מאוד מוכשרת, אבל…" – הוצבו שם במיוחד בשבילך, כדי לרפות את ידייך ולאותת לך: השוק מוצף, גברת, יש מספיק אמנים ובכלל, מה גורם לך לחשוב שיש לך משהו לחדש? מי את בכלל?

כך נערמים שירים אוונגרדיים, ציורים עתירי דמיון, פוסטים חדשניים ותצלומים חתרניים במגירות של יוצריהם, שרק הנחושים מביניהם, בעלי כושר ההישרדות, אוזרים את הכוחות להמשיך ולבעוט בדלתות הממסד עד שאלה ייפתחו בפניהם. ומן הראוי לציין שכשאני כותבת ממסד, כוונתי גם לממסד האנטי-ממסדי, שלא אחת מורכב מקליקות סגורות שלא היו מביישות את החברה הקיבוצית, ושלעתים קרובות חוטא בשמרנות אקדמית ממש.

אלא שהנה בא עידן שבו יכולה כל אחת לפרסם את יצירותיה במרחב האינטרנטי, ביקום האפשרויות הבלתי מוגבלות שבו הכול מותר והתקווה מפיצה את קרניה ממעל. ובמידה מסוימת, זוהי אמת לאמיתה.

"וואלה," אומרת לעצמה הבלוגרית המתחילה, "הנה יצרתי לעצמי במה משל עצמי, מרחב חופשי שבו אוכל להעלות תכנים כראות עיניי, בלי עורכים על הראש ובלי סלקטורים שיקבעו מה ראוי להתפרסם ומה לא! בת חורין אני, ואם רק אשכיל להפיץ את הבלוג שלי בקרב מכריי," מתמוגגת הבחורה, שופעת אופטימיות, "אלה בוודאי יפנימו מיד את תפקידם כסוכני תרבות ויפיצו את הבשורה, כך שבמוקדם או במאוחר יתפוס הבלוג שלי תאוצה, בלי ספק."

הרי לכול ידוע שרבים הכוכבים בימינו שהתגלו דרך האינטרנט – ג'סטין ביבר וליידי גאגא הם רק שתי דוגמאות לתופעה -, בדומה למקרים שבהם התגלו כישרונות נדירים ברחוב. קחו את אדית פיאף למשל. סיפור סינדרלה קלאסי של יוצרת מופלאה שעלתה מן הביבים, אגדה שחלפה מן האופנה בעידן נוצץ וסטרילי, שסולד מרפש ומהשפלה. כי בימינו, נדירים האמנים ה"רציניים", בוגרי האקדמיות, שמעזים לנסות את מזלם בחוץ, תרתי משמע, למכור את ציוריהם בכיכרות ובשווקים או להציג את המופע שלהם ברחובות העיר תוך הסתכנות בהתעלמות וגרוע מכך – בלעג ובקלס מצד עמיתיהם וקרוביהם, שלא אחת רואים באמנות רחוב קבצנות ותו לאו. בסוגריים אציין שכשתעוזה מהסוג הזה מאיימת פתאום על הממסד האמנותי, זה בולס אותה חיש מהר – כפי שקרה לא מזמן עם התערוכה של אמני הגרפיטי בביתן הלנה רובינשטיין -. אך לא בסוגיה הזו עוסק הפוסט שלי היום, כי אם בחוויית הבלוגרית המתחילה ואם לדייק, בי עצמי, שלפני חודשים ספורים פתחתי בלוג במטרה לשגר את עבודותיי לעולם ללא תיווך, כשרק הציבור הרחב משמש לי עורך ושופט.

הרשו לי נא לציין שאמפטיה רבה מקננת בי אל הבלוגרים ואל הבלוגריות הללו באשר הן. הרי הילדה הזו היא אני, אמנית בתחילת דרכה שמבקשת לעצמה מבטי פליאה והשתאות, תגובות, לייקים רבים ככל האפשר, ואפילו מילות נאצה וזעזוע כגון אלה שחטפתי לפני כמה שבועות מכמה גולשים, לאחר שפורסמו שלושה פורטרטים עצמיים שלי ("זה לא אמנות!" "זה הכי גרוע שאפשר!" כתבו כל מיני אנשים על דימוי המכונה "המסגרת") בדף של ערץ האמנות בפייסבוק. כן כן, שום התחסדות לא תעזור פה; בניגוד לאמני הרחוב המסורתיים, אשר למן הרגע הראשון חותרים להרוויח את לחמם מאמנותם (כולי קנאה!), מטרתה הבלעדית של הבלוגרית בחיתוליה היא לזכות בתשומת לב, שאמנם עשויה להיתרגם בבוא העת לכסף אם רק תזכה לתהילה הנכספת, אך שלפי שעה נועדה ליצור דיאלוג, לבדל אותה ובה בעת ליצור סביבה קהילה רחבה שתכיר בה וביצירתה.

נשמע מבטיח להפליא למתמידים במלאכה, ואני אמנם שואבת מן העיסוק בבלוג הנאה ועניין מרובים, אולם חייבת אני להודות ולהתוודות שניסיוני הקצר מלמד אותי שאין זה קל כלל ועיקר להיות בלוגרית מצליחה, ואפילו לא בלוגרית עם רמת תנועה ממוצעת. למעשה, ולמרות שקשה לי להודות בכך, מן העיסוק בבלוג (המעבדה שלי היא מעין גלריה ליצירותיי, תערוכת יחיד מתמשכת שמקמצת במילים) התחוור לי שלא פעם קל יותר לתת לזולת לשפוט את יצירתך, לברור ואף לפסול, מאשר להיות העורכת והאוצרת של עצמך: מה מתוך מכלול היצירות שלי אעלה היום לבלוג? אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש בניסיון לפשר בין גחמותיי לבין הקהל כפי שזה מצטייר בדמיוני; או – באיזו תדירות כדאי לי לפרסם דימויים על מנת שלא אני ולא המבקרים שלי נתעייף? והאם הגיעה השעה לטפס מדרגה ולפרסם איזה פורטרט עצמי עם הציצים בחוץ? או שאולי מוקדם עדיין? אני הרי יודעת שאימא תגיב, ואולי גם חמותי, שכן כל אחד יודע שבתחילת הדרך, הקהל שלך מורכב בעיקר מחברים ומקרובי משפחה רחומים. והבלוג שלי הוא one woman show. ואני לבדי נושאת בכל האחריות על הצלחתו או על כישלונו, על הרחבת מעגל הצופים אל מעבר לגבולות המשפחה והחבר'ה (ופה אני מסלפת, כי האמת היא שאין לי בכלל "חבר'ה"), כדי שגם אחרים – אנשים שמעולם לא ראיתי, אנשים מארצות אחרות?! – יעזבו לרגע קט את עיסוקיהם היומיומיים ויעצרו להביט ביצירותיי. אבל איך עושים את זה? ולמה שמישהו ירצה לחדול מעיסוקיו המרתקים ולהקדיש למשחקים האסתטיים והקונספטואלים שלי – לשטויות שלי? – מזמנו, ובכלל… מי אני בכלל?

מי אני בכלל? שב וננעץ בי החץ שירה בי העולם הגדול, הממוסד, המרושת במערכת חוקים שאינני ערה לה, ולפתע פתאום מתחוור לי שבפועל, מעטים ההבדלים בין בלוגרית מתחילה לאמן הרחוב שעליו דיברתי בפסקה העליונה; שהבדידות היא אותה הבדידות, שחוסר האונים כשאיש לא עוצר להביט במרכולתך (כשבמשך יום שלם לא נכנס איש לבקר באתר, למשל) זהה, ושרשת האינטרנט הפתלתלה, המסחררת, אינה נבדלת הרבה מן הרחוב הסואן, העמוס לעייפה בגירויים. ואם ממילא קיימים בה מיליוני בלוגים ואפליקציות וסרטונים ופייסבוק וגוגל… למה שמישהו יתעכב דווקא על השואו שלי? ומה בכלל מיוחד בי כל כך?  למה דווקא אני?

ואף על פי כן, עובדה היא שלפעמים יוצא לנו להיתקל בהתקהלות ברחוב; בהתקהלות אשר במרכזה להטוטנית או ציירת דיוקנאות מופלאה; ושלפעמים – לעתים נדירות אמנם – קורה שחודשים אחר כך זוכה אותה אמנית להכרה בינלאומית ולפרסים ולמלגה. ונכון, אולי אין זה המקרה שלי – או שלך, לצורך העניין -, אבל למרות הכול, משהו דוחף קדימה, להמשיך ליצור ולפרסם, להתמיד ביצירה ובמופעי הרחוב הווירטואליים בתקווה – בידיעה – שבסוף הם יעצרו להסתכל.

 ————-

רינת שניידובר היא צלמת וסופרת, חברה טרייה בגלריה P8 ובעלת הבלוג rinat's lab.

הצילומים המדליקים שמלווים את הטקסט הם שלה, כמובן, וכל הזכויות שייכות לה.