זה לא אני, זה המצב!

 

"אני פשוט כל הזמן מנסה להסביר לך את התחושה החדשה הזאת, שאף פעם לא היתה לי,

שאני לא כך לבד אלא חלק מסיפור ארוך יותר, שבינתיים אי אפשר לדעת עליו כלום…

אם אהיה סבלנית אולי יוודע לי משהו עליו"

(א.ב יהושוע, מר מאני – רומאן שיחות. שיחה ראשונה, הגר שילה, עמוד 51*)

 

הציור של הדס לוי נוגע בנימים חשופים, בפרגמנטים של סיפורי משפחה שלא סופרו במילים; סיפורים העוברים מדור לדור, כמו דנ"א, או ירושה של שייכות ושל זהות עצמאית ומשפחתית, שאין אפשרות לחמוק ממנה.

דיוקנאות האמנית וילדיה ודיוקנאות בני משפחה אחרים מתקבצים יחד בציור קולאז'י, המתפקד כאוסף משפחתי-היסטורי שמאגד בתוכו סיפורי ילדות מזמנים שונים. סיפור הדורות הקודמים, סיפור ילדותה שלה וסיפור ילדיה מתלכדים לסצנה אחת שיוצרת זמן אין סופי וסיפור חדש.

באמצעות הדיוקנאות מבקשת לוי לתאר מצב רגשי ונפשי, הנובע מהיחס שלה אל מעגל הקרובים אליה. הקולאז' טעון האמוציות הוא פרטי-משפחתי ועם זאת אוניברסאלי; זהו קולאז' על-זמני, מוכפל, משוכפל, משועתק ומעורפל. החוויה האנושית המשותפת, נפרטת בציור לסיפורים אישיים. ייחודם של סיפורים אלה בנסיון החד פעמי לתפוש את חווית החיים עצמה, את המשתנה והקבוע, את נקודות ה-"לִפֽנֵי-אַחֲרֵי" וה-"לֵפָנַי-אַחֲרַי", מתוך ההכרה כי ה"עצמי" אינו מנותק, אלא מהווה חלק משרשרת "שייכות" המשותפת לאנשים שונים. שרשרת זו שאינה מאפשרת ניתוק מכבלי הזמן, כמוה כירושה שבעת ובעונה אחת מניעה ומסרסת.

ה"שייכות" כקשר חיוני, פיזי ורוחני, מפקיעה את הזהות העצמית מידי היחיד, ומרחיבה את קיום הזמן האישי למסגרות רחבות יותר, לנקודות מוצא היסטוריות ולקיום רב שכבתי של זהות ושייכות. אך בד בבד, היא שומרת על נקודת מבט של חוליה אחת מיני רבות, שמטרתה לתקשר עם האחר ולפצח את הסוד. את כל אלה הציור מאפשר באמצעות עצירת רצף הזמן הקיים ויצירת רצף זמן חדש, דרך מפגש עם בני משפחה רחוקים, לא מוכרים, ובשיבה למחוזות ילדות בניסיון להתחקות אחר שורשי ה"עצמי".

"הקמט במצח שלי… זה הציור שלי (הדס לוי)"

הקולאז' המאחד בין הזמנים, המצבים והדמויות, מתבטא גם בטכניקת ציור מורכבת, המאחדת בין דיוקן עצמי, המצויר מהתבוננות במראה, לבין דיוקנאות המצוירים מהתבוננות בצילומי משפחה וארכיון, ומהתבוננות פנימית. כך, בעבודה "ילדות" מוצגת ילדה האוחזת בידה שקית – "ירושה" מהדורות קודמים; לרגליה שכובים אופניים, חציו התחתון של הציור הוא דיוקן עצמי, וחציו העליון צויר מתוך תצלום ישן של אם האמנית, בהיותה ילדה קטנה, כשאת הרקע ממלא נוף עכשווי – הכניסה לבית הוריה של לוי. זהו שלם אחד המלכד זמנים שונים.

טכניקה זו גם מאפשרת להנציח סיפורים שלא התרחשו. בעבודה "א-ני" ראשו המבוגר של אב שנפטר זה מכבר, קם לתחייה, לצד ראשה המבוגר של האם. ראש האב מורכב על גוף של ילד וראשה של האם, על גוף של ילדה. אלה הם גופיהם של האמנית ושל אחיה כשהיו ילדים. עירוב הזמנים יוצר מרחב חדש שמעניק ממד מוחשי לחלומות ולמחשבות, במרחב הזה הכלב הוא גם סוס שניתן לרכב עליו.

הציור של לוי משלב ריאליזם מתעד המכתיב דיוק, עם ציור אקספרסיבי ומופשט.  כמו כן, מתייחסת לוי בציורה אל תולדות האמנות, תוך שימוש בדימויים ואזכורים מתקופות שונות. ב"דיוקן עצמי 1" לוי מתכתבת עם מסורת "תיאור כפות ידיים",  המוכרת מתקופת הרנסנס, כחלק מאינפורמציה משלימה אודות הדיוקן. לצד אזכור זה, היא גם שואלת הכפלת ראשים ודמויות מהאמנית ג'ני סביל. כך בעבודה "השפתיים הם הזמנה לתוך הבור", הציור המדויק והאנושי הופך בחלקו לאקספרסיבי, מופשט ומרומז, וכולל חזרתיות, הכפלה וטשטוש של הפה והשפתיים, הכפלה היוצרת תנועה וחשיפה רגשית עמוקה. הפה הכפול פעור כלוע המזמין את הצופה להיכנס לבור העבר. הדיוקנאות מתארים מצב נפשי עמוק אך הם עושים זאת בקריצה, ובכך הדס מתייחסת אל הצייר האמריקאי העכשווי ג'ורג' קונדו, שדיוקנותיו מתארים מצבי נפש באופן הומוריסטי מוקצן.

"מי שמפחד מהחושך

סופו שיעמוד תמיד באור

מי שמזיע כדי לשכוח

סופו שיצטרך תמיד לזכור

שהתותב הוא העתק עמום של המקור

שהשפתיים הן תמיד הזמנה אל תוך הבור

שהתשוקה היא המתנה חסרת סיכוי לסוף התור

ואל סופו אתה מגיע

רק כדי לחזור"

(רונה קינן, המראות ונחיתות, 2011)

בסקאלה מונוכרומאטית המשמשת לתיאור פיגורטיבי מוקפד, משתלבים לעיתים כתמי צבע עזים שאינם מתארים את העולם מבחוץ, אלא מהווים פרשנות אינטרוספקטיבית, באמצעות ציור פראי המייצר תנועה, הטחות ונזילות של צבע המדגישות ומעצימות את הממד הפיזי של מלאכת הציור עצמו. כך, לדוגמא, בעבודה "דיוקן עצמי עם קרני אייל" ובעבודה "קינג קונג תוך כדי שינה".

כל אלו מממשים את כוחו של הציור הכל-יכול ככלי מחקר של ידע קיים, שדרכו רואים ומתוכו יוצרים את הלא ידוע והלא נראה, את סיפור האדם בשושלת המשפחתית.

"האמנות היא מדע רוחני… אין בה חוק, הגיון, סדר או שיטה וסגנון מסוים… אמנות היא תרגום סימולטני לתדר  שרוטט בדנ"א של כל אחד מאתנו ומספר צורה, אות וצליל את סיפור האדם,  השושלת שאנו. ושם כל שאנו וכל מה שהינו אי פעם, מתגלה מהנפש ומתפרסם לעולם כולו. לכן כלל לא חשובה התלבושת רק הצורך לעשות מעשה אומן…

 צריך רק להודות בהנחה שיש מקום חדש או ואז מעצם ההנחה מותח האמן בד לבן וחדש ובורא את עצמו מחדש.

הכל מתחדש. יצירה חדשה מספרת את ההמשך של הסיפור שהתחיל באמן אחר שכתב סיפור חדש".

(החבר אני, האמנות מדע רוחני, רמי פורטיס, 2011) 

 

——

לִפֽנֵי-אַחֲרֵי / לֵפָנַי-אַחֲרַי –  הדס לוי

גלריה מיקה – בן יהודה 97  תל אביב 

אוצרת: נורית טל-טנא

כתובת טרקבק | RSS תגובות