זה לא אני, זה המצב!

…"הוא ידע שגם הפסנתר חייב להימכר, אבל הניח אותו לסוף, מיאן לוותר עליו עד הרגע האחרון ממש. זה היה פסנתר "בולדווין" זקוף שקנתה לו אימו ביום הולדתו השלושה עשר, והוא תמיד הכיר לה טובה על כך, כי ידע בכמה מאמצים עלתה לה השגת הכסף. נאש לא השלה את עצמו לגבי נגינתו, אך בדרך כלל הצליח להקדיש לכלי כמה שעות כל שבוע, והיה יושב וחוזר כמיטב יכלתו על אחדות מהיצירות שלמד בילדותו. הדבר הביא לו תמיד רוגע, כאילו סייעה לו המוסיקה לראות את העולם ביתר בהירות, להבין את מקומו בסדר הדברים הלא נראה. עתה, כשהיה הבית ריק והוא מוכן לדרך, השתהה עוד יום כדי לערוך רסיטל פרידה ארוך לפני הקירות החשופים. … עד שבאו הסבלים למחרת בבוקר, הספיק נאש להוציא את הכסף על קלטות למכשיר שבמכוניתו. זו הייתה בעיניו מחווה נכונה – להפוך צורת מוסיקה אחת לצורת מוסיקה אחרת, והאיזון שבעסקת החליפין מצא חן בעיניו. אחר כך לא נותר מה שיעכב בעדו. הוא נשאר רק עד שחילצו אנשיו של אנטולי את הפסנתר מהבית, ואז, בלי לטרוח להיפרד מאיש, הסתלק. הוא פשוט יצא, נכנס למכוניתו, וסגר מאחוריו את הדלת"…

(מתוך: מוסיקת המקרה, פול אוסטר. תרגום מאנגלית: משה רון).

—-

ג'ון קייג', מוזיקאי והוגה דעות  אוונגרדי שפעל בארה"ב בשנות ה-50. קייג' חיבר מוזיקה אקספרימנטלית, שבחנה את השאלה "מהי מוזיקה?". הוא שאף לדחוף את גבולות המוסיקה, לאתגר את קהל השומעים, ולבחון את היחסים בין היש לאין: "מה יותר מוזיקלי: משאית העוברת לפני בית חרושת, או משאית העוברת לפני בית ספר למוזיקה?"

קייג' הושפע רבות מתורת הזן הבודהיסטי, והעדיף "לתת לצלילים להיות עצמם", כפי שהסביר: …"היה פילוסוף גרמני אחד, קראו לו עמנואל קאנט, והוא אמר: יש שני דברים בעולם שאינם חייבים שתהיה להם משמעות כלשהי: האחד היא המוסיקה, השני – הצחוק. … אני אוהב צלילים. אני אוהב אותם כמו שהם. אני לא צריך שהם יציגו עצמם כמשהו אחר, שיתחפשו לדלי, או לנשיא המדינה, או שיהיו מאוהבים בצלילים אחרים"… בראיון אחר הוא תיאר את המוזיקה שלו כך: …"משחק ללא מטרה … משחק זה הוא אישור מחדש של החיים – לא נסיון ליצור סדר מתוך תוהו ובוהו ואף לא לנסות לשפר את הבריאה עצמה, אלא פשוט להתעורר לתוך אותם החיים ממש שאנו חיים, שהינם כה מצוינים ברגע שאדם מפנה מדרכו את מחשבותיו ומאוויו ונותן להם לזרום על פי נטייתם הטבעית"…

—-

ביום חמישי הקרוב, יתקיים במרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב, מופע-מחווה לרגל 100 שנים להולדתו של האמן-פילוסוף-מוזיקאי ג'ון קייג', תחת השם "time/zones- Relay Station".

time/zones מבקש להתייחס לתופעת חלוקת העולם לאזורי זמן לא מקבילים, שאנלוגית במובנים רבים לקונספט המוזיקלי הגמיש של קייג' בנוגע לזמן. time/zones שואל על האנלוגיות הללו, ונבנה כקולאז' של הופעות/ הקלטות/ פעולות/ הקרנות וידיאו/ והקראות המתייחסות באופנים שונים ליצירתו של קייג', ובפרט ליצירתו  Variations IV.

הערב מהווה תחנת ממסר לאירוע המרכזי של קבוצת LOSE COMBO הנערך באקדמיה לאמנות בברלין, תחנות ממסר נוספות יוקמו וישודרו בערים ברחבי העולם, כגון: שיקגו, ניו-יורק, גלזגו, טולוז, איסטנבול, קהיר, טוקיו ועוד.

אמנים משתתפים : יוסי מר-חיים , דן וינשטיין, אריאל קן, *אסף סטי,* רם גבאי, דוד גורדון, נמרוד גרשוני, רוני ברנר, עדי שניר, תום סולובייצ'יק, *גלעד ברעם, יוני ניב, *רועי פביאן, מיה אלרן, אופיר בחמוצקי, מישל פלטניק.

ניהול אמנותי : קבוצת טילדה : יוני ניב | עדיה פורת | אלעד שניידרמן

אוצרת : עדיה פורת

אוצר time/zones ברלין: יורג לאו LOSE COMBO

עוזרת לאוצר ברלין: קריסטין פלאדה

—

 אסיים במיליותיו של קייג': …" אני לא מבין מדוע אנשים פוחדים מרעיונות חדשים. אני פוחד מרעיונות ישנים"…