דצמ 28 2009
לא עוד סיכום עשור
השבוע התאחדתי עם חצי עולם כדי לראות את אוואטר היפהפה. ישבתי באולם עם המשקפיים המגוחכים, והתפעלתי מהעולם החדש והיפהפה שנרקם מולי. כל פריים חדש הפתיע אותי בקסם שלו, הקסים אותי בדמיון שלו ובדיוק לו. נעתי קדימה ואחורה בכיסאי יחד עם יתר יושבי האולם, כדי שלא יפגע בי עלה תועה כזה או אחר, המרחף החוצה מתוך המסך. יצאתי מהסרט עם בחילה מטורפת, כמו מחלת ים, שנמשכה יומיים. והיה מדהים. לחלוטין שווה כל רגע.
אחרי שיצאתי מחוויית הצפייה המעלפת הזו (או כמו שאמרו לי לפני: התלת מימד שמראה למימד מאיפה משתין התלת), התחלתי לחשוב על מה שראיתי שם, והגעתי למסקנה המתבקשת, והיא שבעצם ראיתי את טיטאניק 2.
מאכזב קצת? אולי, אבל מצד שני, מה כבר אפשר לצפות מיוצר שלא עבד על שום פרוייקט חדש (כדברי אנשי השיווק של הסרט) בעשור באחרון? פעם היה לי מרצה ששאל באחד השיעורים: "מתי אמן מפסיק להיות אמן? אם לא יצר שנה? חודש? שבוע?" זה הרי מגוחך. המחשבה שזה יכול פתאום להיפסק, או להיגמר. אבל זה גם מעודד, כי אני מכירה כ"כ הרבה אנשים מוכשרים, שלא עוסקים באמנות ולכן לא מגדירים עצמם כאמנים. למה זה מעודד בעיני? כי כדי להיות אמן צריך המון נחישות. ורצון. ואומץ. יש את הקלישאה הזו שאומרת שאתה לא בוחר באמנות כי היא בוחרת אותך, אבל זה ממש לא נכון. ממש ממש לא. כל כניסה לסטודיו לעוד יום של עבודה כרוכה בקבלת החלטה מסויימת. אם לא תיקח את ההחלטה הזו, לא תוכל להמשיך הלאה. או אם תמשיך, תהפוך למעין "אמן למגירה". ואז, במקרה כזה, לאיפה ילכו כל הרעיונות היפים שלך רגע אחרי שמימשת אותם? ורגע אחרי המימוש, באמת תקרא לעצמך אמן?
אני תוהה מה הופך את החומרים שלנו ללגיטימיים, ואני לא מתכוונת רק למשחק הפוליטי שמכתיר את כוכבי השנה של האוניברסיטאות. האם זו הלגיטימציה שאנו לוקחים לעצמנו? האם זה האישור שאנו מקבלים מהסביבה על כל פעולה אמנותית שאנו מבצעים? קשה להגיד. אני מניחה של"אמני מגירה" שכאלו יותר קל. ההגדרה שלהם את עצמם תמיד קלה יותר, כשהיא מוכתבת מתוך עבודתם או הסטטוס המשפחתי שלהם.
יש לי חברה שהתארסה לא מזמן. שנים היא הייתה רווקה מתוסכלת (כהגדרתה), ועכשיו היא מאורסת. עוד מעט היא תהיה נשואה, והופס, נגמרו התסכולים. מתי אמן יודע שהוא "נשוי"? מתי הוא מחליט שזהו, זה זה, תמו החיפושים? במצב אופטימלי, של יצירה וקיום אינסופיים, לעולם לא תמצא את מה שאתה מחפש, כי תמיד יהיה משהו חדש שאתה יכול לעשות. החיפוש הזה הוא המצב האמיתי והכנה הכי טוב שאתה יכול להגיע אליו. מעין רווקות תמידית, כי תמיד תחפש את החצי השני שישלים אותך. החצי שתוכל לטפח וליצור שוב או מחדש. מעניין אם ככה מרגישה האימהות.
השבוע סיימתי את הספר "פרקליט אנונימי" (מאת: ג'רמי בלקמן). הספר החמוד הזה כתוב בצורת בלוג של עו"ד אנונימי על חיי המשרד שלו. תוך כדי, מובאים התכתבויות של אותו עו"ד עם אנשים שונים. מתוך הספר:
"המוזיקאי: רק רגע – לא אנחנו ניצחנו! הם ניצחו! למה אתה ממציא מעשיות?
פרקליט אנונימי: חירות היוצר. אפילו אם במציאות לא הצלחנו לנצח אותו, אני יכול לכל הפחות להעמיד פנים. זה משפר את הסיפור. זה נותן לי הזדמנות לעשות קאמבק. אם לא תזכיר את זה יותר, אני אתן לך 1000 דולר בכל זאת. או שתצא לאכול איתי ועם המשפחה שלי. תחליט אתה.
המוזיקאי: אני בוחר את הכסף. אבל תזכור שאם אתה ממציא מעשיות, אתה מרמה".
למען הסר ספק, אני רוצה להגיד שאני ממש לא מסכימה עם האמירה הזו. אני לא חושבת שמי שממציא מרמה. להיפך אני חושבת שאם אתה יכול להמציא ואתה ממש את היכולת הזו, אתה בהחלט משתמש במתנה שקיבלת מהעולם. אם אתה יכול להמציא, אתה יכול לחלום, ואם אתה יכול לחלום, אתה יכול להגיע לכל מקום.
כמו שפיקאסו אמר: "כל מה שאתה יכול לדמיין הוא אמיתי".
אז שתהיה לכולנו שנה חדשה של חלומות. כי אם יש לנו חלומות, נצליח גם להגשים אותם..
זה לא אני, זה המצב!
Copyright © 2024 כל הזכויות שמורות .
אני כבר מחכה לראות את אוואטר. פרויקט מהסוג הזה לוקח שנים כדי לגייס מימון ולהעמיד מידול של 3D מדויק לכל תנועה ותנועה. כמו כן הסיכון שקונספט חדשני כל כך לא יחזיר בסופו של דבר את ההשקעההאדירה.
אני בהחלט מעריך את האומץ שהיה לו לעצב מהפכה כזו שתחשב בעתיד לאחת מאבני הדרך בכל דבר המצריך המחשה חזותית כמו: מצגות, מוזיאונים, בנית מודלים לפני ביצוע וכו'.
ניתן להבין למה לקח ליוצר כל כך הרבה זמן מסרטו האחרון
מאוד אופטימי. בהצלחה! בקשר לשנה החדשה – היא מציינת התחלה חדשה לשותי האלכוהול ומלאה בריקנות (דוגמת טיטניק ואוואטר). אני מעדיף את ראשי השנה שלנו, שיש בהם תוכן בוגר יותר.
אווטר מקסים,אין ספק בכך
מסכים גם עם ירון לגבי יצירת הסרט
וגם עם צבי , מסיבות סילבסטר אינם מיי קאפ אוף טיי
מעדיף תפוח בדבש לשנה החדשה ( או סתם חג על האש ישראלי אחר 🙂 ).
זה נכון שהחיפוש הוא מצב נפשי מאד חשוב עבור אמן – זה מביא לידי ביטוי שתי יכולות מאד חשובות לאמן: סקרנות ואי-נחת שגורמת לתנועה ואי-הקבעות.
אבל החיפוש הוא גם מצב נפשי מאד קשה לחיות אותו, אולי אפשר אפילו לומר מתיש או מתסכל.
אם עסוקים כל הזמן ב"חיפוש" אז לפעמים גם אם "מוצאים" יש נטייה לפספס את ה"מציאה" כיוון שאין את הסבלנות והקשב לסמן אותה ולהעמיק בה.
לכן, אני מסכימה איתך שהחיפוש יכול להיות מצב נפלא עבור אמן, אך גם מסוכן, והשארות תמידית בחיפוש יכולה לגרום לנו לחיות את קלישאת "האמן המיוסר", ולמנוע מאיתנו את היכולת להתענג על מה שיש.
אולי בעצם הכל מתרכז ליכולת ההמצאה של האמן, כפי שציינת, היינו המצאת החיפוש או הסיבה לחפש והמצאת התשובה או הסיבה להפסיק.
דורית,
קודם כל תודה על הכתבה הזאת, היא מעניינת וכתובה מעולה.
חוצמזה, אני מאמינה שאמנות היא סוג של הורות, שהרי אנו מולידים את היצירות שלנו לעולם כיישויות עצמאיות לחלוטין המייצרות עולם שלם עבור הצופה (לפחות, הטובות שביניהן…).
קודם כל אני צריכה לקחת שאיפה… להרגע ואז להגיב….
מה נגמר?? מי נגמר?? מתחתנים אז זהו???
האדם תמיד בחיפוש, סליחה תיקון טעות, אדם נאור
תמיד בחיפוש, גם שנוח לו וטוב לו….
ויצירה זה משהו שבא מבפנים וצורך הרבה השקעה
כמו מערכת יחסים…. אז מתחתנים, זה אומר שההשקעה נגמרת?
שאין מה לבנות. שאין לאן להתקדם?
אז למה אנחנו מתחתנים?
בכל אופן….
אווטר זה סרט מגניב מבחינת אנימציה אל תחפשו שמה טקסטים שנונים….
אני אישית בכיתי בסרט הזה….
אבל אני סופר רגישה….
שתהיה לכולם שנה טובה
יקירתי,קודם כל כיף לקרוא את הפוסטים שלך, אני אומרת לך את זה אבל הפעם במיוחד נגע לליבי.. כיף לראות גם איך את משתכללת מפוסט לפוסט
ולעניין-הפריעה לי ההתייחסות הסגורה של 'אמן מגירה' לאמן פעיל- בין להיות נשויי להיות בחיפוש: אדם יכול להיות בפוזיציה מסויימת בתקופה מסויימת ובתקופה אחרת לשנות את מקומו ביחס לכך.
אהבתי את השאלות שלך לגביי לגיטימיות, אין ספק שהדבר המרכזי זה כיצד אנו תופסים את עצמינו ומהי התפיסה המופנמת שלנו- האם מה שאנו עושים לגיטימי? האם יש לכך מקום? אין ספק שצריך הרבה אמונה וביטחון עצמי להתמודד עם המציאות, במיוחד אם רוצים לפלס מקום בעולם האמנות
-הי,אווטר אכן יפהיפה- גם אם הוא סוג של טיטניק בגודש וביומרה
תודה לכל המגיבים, כאן וגם מאחורי הקלעים.
מקווה שהשנה האזרחית התחילה אצל כולכם עם שמש זורחת..
אהתי מאוד את התגובות שלכם. נתתם לי הרבה חומר למחשבה. תודה..
ירון, אהבתי את ההתייחסות לעתיד עולם העיצוב הגרפי. בהחלט יהיה מעניין לראות לאן כל זה יתפתח בעתיד. כבר שמעתי על אנשים שמחפשים את הטכמנולוגיה הזו גם לאלבומיהם הפרטיים.
צבי, אין ספק- היהודים שולטים!! נתקלת במקרה בסטיקר החדש: "ה' הוא המלך"? הצחיק אותי..
שחר, איזה סרט מהמם, הא? המצחיק הוא שכל העולם נהר בהמוניהם, אבל עכשיו, ממש קשה לי למצוא אנשים שראו אותו.. קטע..
יעל, באופן אישי, המצב הזה של חיפוש עצמי יכול להיות מרתק, כמו שהוא יכול להיות מתסכל מעט. תלוי באיזה יום נופלים עלינו, אני מניחה.. אני חושבת שבכל מקרה מצב של חיפוש עדיף על האלטרניטיבה..
שירה, תודה לך על זה. וגם על הצילומים שלך..
שיפורמי, נכון מה שאת אומרת, וזה גם מתקשר לי לתגובה של יעל. תמיד יהיה משהו לעבוד עליו. להגיד שהחיים הם סדרה של שאלות ותשובות זה קצת שחוק, אבל זה מתאים לי פה.. (כמו סרטי המשך שנמשכים ונמשכים ונמשכים וכו..)
יעל פרח, תודה לך יקירה. אין ספק שצריך ביטחון ואמונה מאוד חזקה, וכאן נכנסים האנשים שמאמינים בנו ותומכים בנו ואוהבים אותנו, האנשים שגם אנחנו מאמינים בהם ותומכים בהם ואוהבים אותם חזרה.. אותי זה מחזק..
this is the way a blog should be! thanks!
[…] […]