אוג 09 2009
גאווה
לפני שבועיים מצאתי את עצמי בוויכוח קל עם מישהו מהעבודה שלי (בחור נורמטיבי ואינטליגנטי, כמובן) על הומואים. הטיעונים בוויכוח היו הטיעונים הרגילים שתמיד עולים בוויכוחים האלה: הוא אמר שהוא לא מבין למה הם כ"כ גאים בעצמם ובמה יש להם להתגאות. אני טענתי שהאלטרנטיבה לגאווה היא בושה, ושאף אחד בכל העולם כולו לא צריך לחיות את חייו כשהוא מתבייש, בטח ובטח לא להתבייש במי ובמה שהוא.
בהמשך השיחה, אותו בחור אמר, שהוא פשוט לא מבין למה קיים מצעד הגאווה. "בשביל מה בכלל הם צריכים את זה?" הוא חזר ושאל כמה וכמה פעמים, עד שנגמרה לנו ההפסקה ועלינו חזרה למשרד.
לפני שבוע, נכנס גבר לבוש שחורים למרכז ההומו-לסבי (הלהט"ב- לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים) בת"א, והתחיל לירות בנשק אוטומטי לכל עבר. שניים נהרגו, עשרה נפצעו, ואינספור נפגעו במקום הכי הכי כואב, בגאווה. זמן לא רב עבר לפני שהתברר כי זה היה למעשה פיגוע מכוון, המוכיח כי שנאה עיוורת קיימת.
לפני כמה שבועות נפתחה תערוכה בגלריה שורשים בת"א בשם "100 זהויות", במסגרת הפרוייקט "בצבעים אמיתיים". את הפרוייקט יזמה האגודה לשמירה על זכויות הפרט, לפני כ-6 שנים, ומטרתו לתת במה לאמנות גאה. בתערוכה הוצגו ונמכרו עבודות של 34 אמנים פעילים מהקהילה ומחוצה לה. האמנים התגייסו למען פעילות האגודה ומאבקה לשוויון זכויות, נראות וקבלה מלאה בחברה של כל אדם, ללא קשר לזהותו ונטיותיו.
בין האמנים המציגים: אוהד אלימלך, אורן אלבז, אילה וייס, אילנה גור, אלה צימבלסטה ננצל, איתן טל, אמנון גרוף, אמנון דוד ער, גניה ברגר, דוד עדיקא, דויד ריב, דורית נחמיאס, דניאל מורגנשטרן, זיו תדהר, יהושע פרונט, יוסי וקסמן, יעל יודקוביק, יעקב מישורי, מאיר פיצ'חדזה, מרים כבסה, מרים שלו, נדב ליפשיץ, נורית דוד, נתן אלקנוביץ, סיצ'י גלעד, סמי דויד, עירית רבינוביץ, ערן שקין, ציבי גבע, רותי בן יעקב, רפי דייגי, רפי פרץ, שרון תובל, שחר רבן, שרון תובל.
אמנים רבים מתלבטים בקשר לזהותם האישית בעולם (לאו דווקא המינית) דרך יצירתם האישית. באופן אישי, אני חושבת שאמנות היא דרך מצויינת לברר עם עצמך מה אתה מרגיש באמת, או מה אתה חושב. זה תקף בנוגע לכל נושא שהוא. משהו בעשייה, בפעילות הזו, מחדד, מצד אחד, את החושים והמחשבה, ומצד שני, מעסיק את הידיים לארוך מספיק זמן כדי לתת לראש זמן לחשוב.
דגל הגאווה הצבעוני, מייצג את הקשת האנושית הצבעונית שמקיפה אותנו בכל מקום, אך גם משקפת את הקשת שנמצאת בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.
בסוף שנות ה-70, פרצו מאורעות סטונוול. המהומות היו סדרה של עימותים אלימים כנגד משטרת ניו יורק. זו הייתה הפעם הראשונה בה הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים יצאו באופן מאורגן נגד היחס המשפיל שקיבלו מצד השלטונות, על רקע נטייתם המינית וזהותם המגדרית. המהומות הובילו בשנים שלאחר מכן למהפך חוקי במעמדם בעולם המערבי. בעקבות המהומות, אגב, הוקמה האגודה לזכויות הפרט.
כל שנה חוגגים רבים במצעדי הגאווה ברחבי העולם את זכויות האדם הבסיסיות שניתנו להם מאז. זכויות טבעיות, שלאו דווקא מובנות מאליהן. מאז שנות ה-70 השתנה הרבה בעולם, אך עדיין יכול להשתנות עוד הרבה.
אני אחזור רגע לאותו בחור מהעבודה. אני די בטוחה שקיימים עוד כמה שפשוט לא מבינים, בדיוק כמוהו. לאור הפיגוע הנוראי שאירע שבוע שעבר, אני חושבת שהתשובה לשאלתו די ברורה. למה צריך את זה? בשביל הגאווה.
6 תגובות לפוסט “גאווה”
אממ… למה מלכתחילה יש תערוכה מיוחדת לאמנות גאה ?
זה טרנד שיווקי או שגאים לא מציגים בתערוכות הרגילות?
לשאול למה יש תערוכה זה כמו לשאול למה יש מצעד..
ניראה שלא הובנתי כראוי
להגיד יש תערוכה זה הכל טוב ויפה.
להגיד תערוכה לאמנות גאה מעלה כמה שאלות:
האם היתה פעם תערוכה שניקראה : אמנות שחורה ? שנתנה ביטוי רק לאמנים כהיי עור ?
האם היתה תערוכה שניקראה אמנות ליוצאי גיאורגיה בלבד ?
למה בעצם לעשות את ההפרדה הזו ?
למיטב ידיעתי בחוגי האומנות למינהם יש אחוז לא מבוטל של גברים גאים (אני מקווה שאני לא טועה) אז למה צריך תערוכה מיוחדת בשבילם ולא תערוכה לכלל האמנים ?
אחרי שקראתי את התגובה שלך, הרצתי את הצירוף "תערוכה שחורה" בגוגל. התוצאה השנייה התייחסה לתערוכת צילום המתייחסת למצב הכלכלי, ועל הקשר בין רעב לאבטלה בארץ.
ואני חושבת שזה מה שיפה באמנות, כשכל נושא יכול להוות סיבה למסיבה, או במילים אחרות, תירוץ ליצירה..
לצערי כל העניין של "גאים" הפך שיווקי, שזה נושא בפני עצמו,
אבל מה שהטריד אותי אותי אחרי המאורע המחריד של הירי, שקהילה שלמה
ישר קפצה למסקנות, הרי איש לא ידע את זהות היורה, וישר הוא היה דתי פאנט שונא הומואים, הרי ככל הידוע לנו הוא היה יכול להיות שמאלני או סתם מישהו שנדפק לו משהו או כל איש אחר לצורך העניין, העובדה הצורמת הזאת, לתייג אנשים בלי מחשבה, תמיד מזכירה דברים אחרים…. וקהילה שמטיפה לשלום ואהבה ומצד שלי שונאת דתיים, הצביעות חוגגת כרגיל ביחד עם הפוליטיקה בכיכר רבין.
ולגבי התערוכה…. אומנות גאה זה בהחלט שם שיווקי
כמו המצעד רק שהמצעד עושה עוול לקהילה הגאה… למרות שהוא אמור לסמל דבר טוב וקידמה
כי אני אם לדוגמא הייתי אדם שמעולם לא הכיר הומואים או לסביות או לא ידע מה זה, והייתי צופה במצעד, אני לא בטוחה כמה הייתי מעריכה אותם…
אבל זאת סתם מחשבה…. כמו כל השאר:)
שיהיה לכולנו סופש מהנה ורגוע ומלא אהבה מכל הצבעים והמינים 🙂
נתקלתי בפוסט ובתגובות אליו רק עתה, הייתי ממארגני התערוכה המדוברת, וכעת עם התחלת העבודה על התערוכה הבאה בצבעים אמיתיים 2011 במתחם התחנה בנוה צדק נתקלתי בפוסט.
אתחיל ואומר כי התערוכה הייתה תערוכת התרמה למען פעילויות האגודה (אגודת הלהט"ב), מי שהציגו בתערוכה היו אמנים ואמניות הטרוסקסואלים והומוסקסואלים כאחד (וגם לסביות ועוד…), זה לא היה קריטריון לבחירת האמן או העבודה.
כל האמנים/ות שתרמו את עבודתם לתערוכה עשו כן על מנת לקחת חלק במאבק לשינוי חברתי ושינוי תפישתי במאבקה של הקהילה להכרה, לשיוויון זכויות, נראות וקבלה מלאה בחברה. אמנים/ות מהקהילה ומחוצה לה עשו זאת כדי לתמוך במטרה חשובה זו.
לתפישתי אמנות גאה, היא מכלול היצירה האמנותית העוסקת בקהילה ובתחומי העניין שלה.
מטרת הפרויקט היא קודם כל לקדם את העיסוק והשיח הציבורי בנושאים אלו ולהביאם למודעות הקהילה והציבור הרחב כאחד. וכן למכור את העבודות המוצגות ולסייע בכך על מנת לממן את הפעילויות הכל כך חשובות של האגודה.
אתר האגודה: http://www.glbt.org.il
פחות משבוע ימים לאחר שהתערוכה בשנת 2009 ננעלה התרחש הפיגוע באגודה בפעילות הברנוער ומאז, צר לי לומר זאת, אנו נתקלים בקשיים אף גדולים יותר.