זה לא אני, זה המצב!

 

1.   מלכודת חלומות

להבדיל מרוב תחומי העשייה דרכה של האמנות הצטלבה לא פעם בשגעון והעמידה תוצרים משותפים. ואמנם נדמה כי אינך יכול לרצות להיות למשוגע. בהיותנו יצורים חברתיים מושרש בנו פחד עמוק מן השיגעון, המותיר אותנו, הלכה למעשה, לנפשנו. יחד עם זאת השגעון רדף, פיתה, גירה והקסים את האמן במרוצת הזמנים. אחרי הכל, האין האמן זה אשר מבקש – מעצמו ועבודתו – להיות, באופן ליטרלי, "מונח-לנפשו".

הנה כי יש כמה עניינים עקרוניים הקושרים בין השגעון והאמנות. לדוגמא פעולתו החופשית של הדמיון על המחשבה; היכולת להרכיב ולחבר בין דברים ומחשבות באופן שאינו תמיד עולה בקנה אחד עם 'ההגיון-הבריא'; או לדוגמא המועקה והשמחה שמתלוות לפעולה זו – צמצום והרחבת הלב. כך גם שותפים השגעון והאמנות ביחס שלהם לאובייקטים (לעולם, לסביבה, לנסיון) – האובייקט הסתמי שהופך עבורם, במובן המדויק, ל-'אובייקט של תשוקה'; החפץ המקרי שהופך ל-'חפץ-עניין'. שכן עבור המשוגע כמו עבור האמן משוקעים הדברים והאירועים באינטרס אישי, או מוטב: אינטרס אנושי.

בדומה למשוגע כך גם פונה האמן אל הדברים שסביבו לא רק באופן מנומס, וכדרך מכרים, אלא מציב אותם ביחס לנפש; מבקש לכונן יחס של הלימה בין הדברים והנפש. עבור האמן כמו עבור המשוגע הדברים חוזרים ומופיעים שוב ושוב. שולחן, פחית, שלד, כסא, גולגולת, בדל סיגריה. עבור שניהם הדברים מתחברים, מתפרקים וחוזרים ומתעקשים ומופיעים כאן וכאן, שם ושם. עבור האמן, כמו עבור המשוגע, תנועת הנפש היא תנועה המבקשת להחזיר את הדבר אל עצמו, אל מה שהוא 'באמת', בכדי להפוך אותו 'לממשי'; בעל משמעות, עבורו, כלומר עבורנו.

יחסי ההלימה בין האובייקט והנפש מדגישים את משמעותו של האפקט. (ולהבדיל מיחסי ההתאמה גרידא שבין המושג או הדימוי והדבר אותו הם מציינים). רוצה לומר, הקשר בין השניים הוא קשר גופני. החזרה של אובייקט התשוקה קשורה לחזרה שלוקחת חלק בגוף: בהרגל. לעשות את אותו הדבר. מכאן שהתנועה החוזרת אל האובייקט, והנפש הלכודה בו, מכוננים את מה שאנו יכולים לכנות בשם: פרקטיקה. והנה, עד כמה שפרקטיקה כרוכה בהסדרה של פעולה הרי שהיא קשורה לאתיקה. אלא שבעוד שפרקטיקה מעוגנת בהרגלים – בחזרתו של הזהה – האתיקה עוסקת בהבדל שנגלה בחזרתו של הזהה.

ונדמה כי יש טעם בדבריהם של אלו החושבים שיש לראות באמנות "מחלת-נפש", שהמשוגע והאמן חולקים ביניהם 'הרגלים רעים'.

2.      השולחן הגדול וסדר חדש

להבדיל מהאופן שבו הדברים תופסים מקום – ולכן הם גם יכולים להופיע במקומם או שלא במקומם – ההבדל דורש למצוא את מקומו, מאחר והוא נמצא בין הדברים. נעלם מכוחו של ההרגל. האתיקה קשורה, אם כך, בראש ובראשונה, בשאלה של מיקום: של מיקום הלב. בין הצלעות, בבית-החזה. השלד אינו רק הראשית שממנה הגוף שואב את יציבתו – מה שמאפשר את הופעת האדם כטיפוס (אתי) – במקרה שלפנינו הוא גם ובעיקר הגולגולת והצלעות בבחינת בתי-קיבול, מקום המערסל בתוכו את תנועת המחשבה, את תנועת הנשימה, את תנועת הנפש. את אותה התנועה החוזרת על / אל עצמה.

הפרקטיקה ממקמת אותנו בסביבה, בינות-לדברים, ליד השולחן, אל מול חומרי הגלם, המכשירים והכלים. היא הופכת את העולם 'לסביבת-עבודה' מתוך כך שהיא כופה עלינו התנהגות החוזרת על עצמה ביחס לדבר החוזר על עצמו. כמו לראות תערוכת אמנות. ואילו האתיקה דורשת כעת להבחין בהבדל בין מה שהוא אותו הדבר ומתוך התעקשות על הזהות שהוא מקיים. שולחן העבודה בחדר השיקום לפגועי-הנפש ושולחן העבודה בסטודיו נבדלים לא מחמת היותו של האחד כאן והשני שם, אלא מחמת עבודתו של האמן כאן וכאן. זוהי עבודת האמן המייצרת את הזהות ומעוררת את ההבדל שביניהם. באותו האופן הפחית שבציור והפחית כאובייקט פיסולי אינם נבדלים רק מחמת המדיום, נהפוך הוא הם זהים דווקא מחמת המדיום – כלומר, כמעשה אמנות – ונבדלים מכוח היותם אותה הפחית (זו שהיתה בחדר השיקום וחזרה ומצאה את מקומה בסטודיו; זו שבציור שחזרה ומצאה את עצמה כאובייקט פיסולי).

3.      כל השבוע

במרווח שבין הפרקטיקה והאתיקה, בהבדל שקיים בחזרה של הזהה, עולה ומתברר ההבדל בין השגעון והאמנות. בעוד שבשגעון הבסיס לחזרה הוא הזהות שנוצרת בין הנפש והדברים – רוצה לומר, בעצם כינונה של פרקטיקה – הרי שעבור האמן הבסיס לחזרה נעוץ בעובדה שהממשות, או האמת, לעולם אינם רק זהים לעצמם בהופעה; שהדברים (והתשוקה שאחוזה בהם) בכל זאת ולמרות הכל חומקים. שהם תמיד מופיעים באופן אקססיבי, פרוע, שופע, באופן עדין או מרומז כמו קו: תמיד כיותר מדי או פחות מדי. כך, בעוד שהמשוגע מבקש למצוא מזור לנפש באובייקט ובחזרה שלו על עצמו, הרי שהאמן מבקש להסעיר את הנפש באמצעותם. כך או כך, השגעון חשוב לאמן מאחר והוא מצביע עבורו על כך שתפיסת ההבדל שבחזרה אינה אלא מיקום של התשוקה. על כך שיש ביצירת האמנות מן האינטרס האנושי. שהאמנות אינה אלא, ואחרי הכל, מעשה. פרקטיקה אתית.

כמו ברית נישואין של אהבה ומוות.

4.      תחיית המתים

וכיום, את השיגעון החליפה מחלת הנפש, שכן נמצא לה מדע ורפואה (פסיכואנליזה, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה); והאמן, יאיר פרץ, מוצא את עצמו עובד במסגרת שיקומית עם פגועי נפש. האמנות של פרץ אינה עוסקת בפגועי נפש בהקשר תיאורטי או רומנטי גרידא. היא אינה עסוקה בטיפול – בכינון של יחס 'נכון' בין הדברים והסובייקט – וכפי שהיא אינה עסוקה בהאדרת השיגעון כפרץ של יצירה החורגת מהסדר החברתי. התערוכה, הנובעת מהמפגש האישי עם פגועי נפש, המוצבת בהקשר ביוגרפי, מציעה בו בזמן התבוננות ב'מחלת הנפש' כטענה על אודות הזמנים והחברה הנשלטים, במובנים רבים, על ידי 'מדעי-הנפש'. על זמנים שהפכו את כולנו באופן שווה נפש ל-'פגועי-נפש' הזקוקים לטיפול והסדרת היחסים עם העולם שסביבנו. מהפסיכולוגיה ועד הפסיכיאטריה, מעולם הפרסום ועד לאשראם, מהמכון ועד לאקדמיה; ועד לגלריה.

כאן, שוב, כבעבודתו שם כאמן, מחבר פרץ בין האמנות והשיקום, שהרי שניהם מוצאים את צידוקם בשפע חסר הפניות של הפעילות האנושית. ושם, שוב, כמו כאן כאמן, מותיר פרץ את האמנות מונחת לנפשנו.

מנחם גולדנברג, מאי, 2013      

טכסט תערוכה, יאיר פרץ: תחיית המתים של דוד

 

• עניינו של הכתוב בהיבטים מסוימים הנוגעים באמנות באופן כללי, ובכאלה העולים בעבודתו של יאיר פרץ בפרט. אין בכתוב כל עניין בטענות והבחנות מקצועיות או אחרות הנוגעות בפגועי הנפש. השימוש במילים "שגעון" ו-"משוגע" הינו מושגי כללי במכוון, ואינו במובן זה אישי, או מתיימר לחול כהגדרה והבחנה ביחס לאנשים הסובלים מפגיעה נפשית. ככל שהדבר יכול לפגוע אני מתנצל מראש.

 

♥♥♥♥

תערוכת היחיד של יאיר פרץ נוצרה בעקבות המפגש אישי של האמן עם פגועי נפש במסגרת עבודתו בשנים באחרונות. התערוכה יוצאת מהפן האוטוביוגרפי אך מציעה בו בזמן התבוננות ובחינה של מושגי ה"שיגעון" ו"מחלת הנפש" בראי החברה כיום. התערוכה כוללת עבודות ציור ופיסול משלושת השנים האחרונות ומלווה בטקסט של מנחם גולדברג.

עבודתו של פרץ, אמן שפועל במסגרת תוכנית מתחם האמנים "ארטפורט" מיסודה של קרן אריסון, מרבות לעסוק בתכנים חברתיים ובדמויות השוליים של החברה הישראלית. ניתן לראות זאת גם בעבודותיו הקודמות כגון סדרת העבודות "טבע אורבני" (2005-2008) שבה התייחס לחיי הרחוב בדרום ת"א דרך חייהם קבצנים, חסרי בית ו"גוררי" עגלות שהפך ליצורי כלאיים של אדם-חיה המנסים לשרוד. תערוכת היחיד של פרץ, "עבודות מטבח" (2010) עסקה במושג "עבודה שחורה" ובריטואלים אלימים שהוצגו דרך הומור שחור באמצעות דימויים של הווי של עובדי מטבח.

♥♥♥♥

יאיר פרץ- "תחיית המתים של דוד"

מתחם האמנים ארטפורט, דרך בן צבי 55 תל-אביב-יפו  

נעילה: 15.6