זה לא אני, זה המצב!

בהמשך לפוסט Imagination – תערוכת אמנות סודית – חלק א', אני גאה להציג לכם את האמן והיוצר נתן אלקנוביץ'.

אלקנוביץ' נולד בשנת 1966 במולדביה, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1976. הוא מעיד על עצמו שהיה ילד ביישן ומופנם, ומשום כך היה מבלה עם אימו במטבח אחרי בית הספר. בשנת 1993 הוא סיים את מגמת עיצוב האופנה בשנקר. מאז, הוא מגשים את עיצוביו בעבודתו כמעצב תלבושות בכיר בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, ואף זכה בפרסי אמי ואופיר על עיצוב תלבושות לסדרה הבורר לסדרות ולסרטים שכולנו מכירים ואוהבים (ביניהם: הבורר, מוכרחים להיות שמח, היה או לא היה, ועוד..).

במקביל לעשייתו זו, אלקנוביץ' פיתח גם את הקריירה האמנותית שלו.

…"מאז שהציור הפך להיות מרכיב אינטגראלי בחיי, התחלתי לפתח את טכניקת הציור הייחודית שלי. אני מערבב כל מיני חומרים פלסטיים במינונים מסוימים  שכוללים בין היתר: סיליקון ואקריליק, ומזליף אותם על הבד. כל התהליך נעשה בעבודת יד ואין בעבודה שלי שום מעורבות של מכאניקה או הדפס. התוצאה הסופית היא תבליט תלת מימדי על קנבס, עליו אני מוסיף לעיתים כל מיני גליטרים או אבני קריסטל של סוורובסקי. בנוסף למכחולים ולמברשות, אני משתמש גם בכלי מטבח שמשמשים לי כלים לכל דבר כשאני בא לצייר, איתם אני מערבב ומזליף את החומר שהרכבתי. אולי זה נובע מהשורשים העמוקים של המטבח שהוטבעו בי מאז ינקותי"…

בשנים האחרונות נתן הציג ומכר עשרות עבודות ברחבי אירופה, ארה"ב וישראל,  והשתתף בתערוכות רבות בניו יורק, אירופה וישראל. משנת 2006 ניתן למצוא את עבודותיו בגלריית העיצוב "ארביטמנ'ס" בת"א, ובתערוכות אמני הבית של רשת גלריות "עדן", בעלת גלריות בניו-יורק, סן-דייגו, ירושלים ותל אביב. כיום, ציוריו של נתן נמצאים כיום באוספים פרטיים רבים בארץ ובחו"ל.

בשנת 2009 מרכז הבנייה הישראלי הזמין מנתן פורטרט של המעצב קארים רשיד שהוענק לו בביקורו בארץ. "תמיד התעניינתי באנשים ואני רואה בעצמי הומניסט. מה שמעניין אותי במיוחד זה הפן החיובי והטוב של בני האדם. לא מעניין אותי להתעסק בשנאה, קנאה, מלחמות, כעסים ושאר התכונות השליליות שבבני האדם. מאז ומתמיד האהבה הניעה אותי, אהבה למשפחה, לחברים, לעשייה, לסביבה ולטבע, ואלי משום כך, כשאני מצייר, אני בוחר להבליט את הצדדים ה"חיוביים " של בני האדם, כמו: האהבה, הכמיהה , נוסטלגיה, געגוע, הערכה, כבוד והכרת תודה", מעיד נתן.

אני: בעבודותיך קיימים אלמנטים חומריים רבים. ספר לי קצת על תהליך היצירה שלך.

נתן: תהליך היצירה שלי מבוסס על צילום, בין אם זה צילום שאני צילמתי או צלם אחר. בתהליך זה אני מעבד צילום בפוטושופ עד שאני מגיע לתוצאה מספקת, וזה מהווה סקיצה עבורי. את הסקיצה אני מצייר על בד בטכניקת ההזלפה שלי.

אני: אילו נושאים מעניינים אותך? 

נתן: הרבה דברים בעולם מעניינים אותי, וכבעל סקרנות טבעית אני נוהג ללמוד ולחקור נושאים שרחוקים מעולם האמנות, אבל בציור עצמו מעניינים אותי בעיקר אנשים. נדיר למצוא אצלי ציור שאין בו אנשים.

אני: האם הדגש הוא על החומר או על הדימוי?
נתן: הדגש במקרה שלי זהה. הנושא שאני מצייר חייב לרתק אותי, אחרת אני לא אצייר את זה. החומר ממנו אני יוצר את הציור, הוא חומר שאני מערבב ומזליף, לכן, הרבה בעבודה שלי מבוסס על ניסוי וטעייה, ולפעמים אני מחכה זמן רב עד שאני מצליח להגשים את מה שעולה לי בראש. על כן, כל חידוש וכל התפתחות טכנולוגית שיכולה לשפר ולשדרג את החומר ממנו אני יוצר, מתקבלים בברכה.

אני: למדת עיצוב אופנה בשנקר, ואתה עובד בתחום עיצוב תלבושות לקולנוע ולטלוויזיה, ואף זכית בפרסים על כך. בשיחתנו, את עצמך קודם כל כצייר. האם אתה רואה קשר בין פעילותך בשני התחומים?
נתן: יש קשר הדוק בין הכשרתי כמעצב אופנה/תלבושות לבין עיסוקי בציור.

השפעות הצבעוניות העונתית באופנה מתבטאות בציורים שלי. הטקסטורה שאני יוצר בהזלפה, מזכירה טקסטורות של בדים, כמו פשתן או אריגי שתי וערב אחרים, וגם יוצרת דמיון להדפסים שיש על בדים. דרך העבודה שלי בציור מזכירה בהרבה את דרך העבודה של מעצבי ההוט-קוטור בעולם האופנה.

גם אני, מדי עונה, מוציא קולקציה חדשה של ציורים בצבעוניות מעודכנת לתקופה ולאופנה, וכמוהם, גם אני עובד מול לקוחות פרטיים ומתאים להם ציור בהזמנה, לפי מידה..

אני מרגיש קשר חזק בין העיסוק שלי בתחום האופנה לבין הציור. אני קשוב מאוד לאופנה ומנסה לשלב את זה בציורים שלי.

אני גם מצייר אופנה. הציור שתרמתי לתערוכה הזאת הוא מתוך סדרת ציורים "על המסלול" (On The Catwalk), שעוסקת בדוגמניות בזמן עבודה. ובציור הזה, שרון, דוגמנית אמריקאית, שצילמתי בזמן עבודתה על קמפיין פרסומי כלשהו.

אני: האם אתה מבדיל בעבודתך בין אמנות לאומנות?

נתן: בהחלט. יש משהו מעבר ליכולת הפיזית ולטכניקה של הידיים להזליף במדוייק חומרים למיניהם.. להרבה אנשים יש "ידיים טובות", מעבר ליכולת ליצור ציור ע"י חומר ייחודי או טכניקה מקורית, לציור חייבת להיות נשמה. זה סוג של תוסף יקר שמבדיל בסופו של דבר בין ציור סתמי לציור טוב, על כן, האמנות של הרוח, לדעת להפיח נשמה בציור, היא היותר חשובה בעיניי. האומנות, עם כל החשיבות של החומר וצורת ההשמה שלו, עדיין משנית לאמנות, שהיא היכולת להפיח חיים וערך מוסף לציור.

אני: ספר לי קצת על עבודה שלך שאתה אוהב במיוחד.  

נתן: אני מצייר בסדרות של ציורים, הסדרה היותר מוכרת שלי היא הסדרה בה אני מצייר מפורסמים, ""My Icons, שהשפיעו על עולמי הרוחני, אבל הסדרה שאני יותר אוהב, זו הסדרה האישית יותר, של ציורים שמבוססים על צילומים מהאלבום הפרטי שלי, "ציורים מהאלבום" (Album Paintings), בה אני מצייר את עצמי בגיל הרך, בוריאציות משפחתיות שונות. אחד הציורים האהובים עליי, הוא ציור "הפרידה מסבתא" ((The Farewell, שצולם ב 1976 ע"י אחי הגדול, ובו מתואר רגע הפרידה של אבי מאמו, שניות לפני שעלינו לרכבת שהוציאה אותנו ממולדביה בדרך לעלות לישראל. בציור רואים גם את אמי עומדת מהצד ודומעת. סבתא לא עלתה איתנו בגלל שלא רצתה לעזוב את ביתה בגיל מבוגר, ויותר לא נפגשנו, כי היא נפטרה שם כעבור כמה שנים. אני אוהב את המלנכוליה החורפית, שהתמונה משדרת וגם את רגש העצב שעובר כשמתבוננים בה. עם כל הפשטות והנקיון המינימליסטי של הציור, הקשר הלא פשוט של אבי עם אמו מצליח לצאת אל פני השטח. רואים זאת במגע המרוחק, אך המהודק ביניהם, בעצב, בצער ובהתנצלות שעולים מתנוחות הגוף שלהם.. ובאהבה ביניהם, שלמרות הכל, קיימת וחזקה מכל דבר.

 אני: ביום שישי הקרוב אתה משתתף בתערוכה למען הוועד למלחמה באיידס, בחסות בנק הפועלים. נשמעו לא מעט ביקורות מטעם אמנים שונים כלפי היחס אותו מקבלים האמנים המשתתפים מטעם המארגנים. מה דעתך בנושא?

נתן: אין לי מושג על מה מדובר כאן. אני לא שייך לבראנז'ה, עובד בצורה סוליסטית ואני לא מחובר כל כך לעולם האמנים של ישראל. אני בקושי קורא עיתונים, ולא קורא רכילויות, כך שלא הגיעו לאוזניי שמועות על טרוניות כלשהן. לכשעצמי, אני תורם כל שנה ציור לתערוכה הזאת, ומקווה שיימכר, כדי שייאסף כסף למען מטרה כל כך חשובה. כל היתר לא מעניין אותי.

אני: בראיון לוואלה שלחת מסר לאמנים צעירים לא לוותר, ולהילחם עבור אמנותם. אתה יכול להרחיב מעט על הדרך אותה עשית? ספר לי מעט על נקודות השיא בדרך זו.  

נתן: הדרך שלי הייתה ועדיין קשה מאוד. אני לא למדתי אמנות, אז הייתי צריך להתברג בלי שום מרפקים. לא הכרתי אף אחד, לא מורים, לא תלמידים, לא אוצרים, והייתי חייב להתחיל מאפס. גלריות רבות לא רצו לראות אפילו מה אני מצייר. למזלי, האמונה העצמית שלי והכוח הפנימי שלי היו חזקים יותר ולא נשברתי, למרות שהיו כמה פעמים קרובות מאוד… בסופו של דבר הצלחתי להתברג לנבחרת האמנים של גלריית רוזנפלד ושם התחלתי לטעום את פירות ההצלחה, בעיקר בכל הקשור להצלחת האמנות שלי בחו"ל.

מאז שעזבתי את רוזנפלד ב 2003 והפכתי לצייר עצמאי, עבדתי עם מספר רב של גלריות בחו"ל, הצגתי בהרבה תערוכות בארה"ב ואירופה וגם קצת בארץ.

לפני שנתיים הוזמנתי ע"י גלריית "סימיק" המרושתת במערב ארה"ב, ל- 3 תערוכות יחיד מחוף לחוף. האירוח שלהם במשך חודש בארה"ב והחוויה שעברתי שם, היו לא פחות ממדהימים. ולגבי שיאים, מאות מציוריי נמכרו עד היום והם מעטרים בתים ואוספים רבים. אני גאה בעצמי שלא נשברתי בתקופות הקשות, והצלחתי להוכיח לכמה וכמה קטני אמונה שהצדק איתי, ובמיוחד על זה שהצלחתי להגיע להרבה לבבות של אנשים בכל העולם ולגרום להם להרגיש שהם לא יכולים לעזוב את הגלריה בלי הציור שלי שהם התאהבו בו. כל פעם שגלריה זו או אחרת בעולם מתקשרת להגיד שציור שלי נמכר, אני מאושר שהלב שלי שידר על אותו הגל כמו הלב שלהם.

כיום, בכל הנוגע לציורים המקוריים שלי, אני עובד בארץ עם גלריית עדן, ובכל הקשור להדפסים הדיגיטליים של עבודותיי, אני עובד עם גלריית העיצוב "ארביטמנ'ס" וחברת Artlink.

המסקנה שלי עד כה, היא פשוט לא לוותר. ויהי מה.

אני: האם יש לך חרטות כלשהם בקשר לדרך זו?

נתן: אין לי חרטות. אני מאמין אדוק בגורל. כל מה שקרה לי היה חייב לקרות וכל מה שיקרה לי יהיה חייב לקרות. אני רק משתדל להנות מהדרך. אני מרוצה ממה שהשגתי עד כה בשתי הקריירות שלי, וזו תוצאה של דרך שהייתה שזורה בהרבה רגעי משבר ושבר. אך, אילולא אלה, לא הייתי במקום שבו אני נמצא היום. יש עוד אתגרים רבים שאני מציב לעצמי והדרך למעלה ארוכה וקשה. עוד נכונים לי רגעים קשים ומשברים, אבל אני בטוח שאעמוד בהם, כי הם יובילו אותי בסופו של דבר למקום טוב.

ובנימה אופטימית זו, משחק אסוציאציות קצר:

דיוקן – לנין. האלוהים של ילדותי. בכל מקום אליו היית מפנה את הראש, היית נתקל בפנים הגדולות האלה עם הזקנקן.. מערכת שטיפת המוח של האח הגדול הרוסי הייתה כל כך עמוקה, שעד גיל 5 הייתי בטוח שהוא סבא שלי..

תלבושות – ה"יאנג" שלי..
ה"ין" זה הציור, המקום הפרטי ביותר שלי, המקדש שלי, בו אני נמצא לבד, וכשמדובר בהכנה לתערוכה, לפעמים ההתבודדות הזאת נמשכת חודשים. טוב לי שיש לי את ה"יאנג" לאזן את זה. כשאני מעצב תלבושות לסרט, אני עובד חודשים ארוכים עם אנשים רבים, כשכל יום אנחנו במקום אחר, ואחרי התבודדות של חודשים, בהם אני מרגיש שהכלים החברתיים שלי נשחקים, העבודה המובילית עם הרבה אנשים מעניינים מהצד השני, מאזנת אותי היטב.

ת"א – הבית שלי כבר עשרים שנה. המקום הכי אהוב עליי בעולם. יש בה כל מה שאני צריך. יש בה את הנשמה והאנרגיה שקשה להסביר במילים, אבל כשאני בעיר אני נושם את זה ומרגיש את זה. כשאני עוזב אותה, אחרי יממה אני מרגיש איזו תוגה של געגוע, כאילו אני מתרחק מהבית, ואחרי שבוע, לא משנה איפה אני נמצא, הלב רוצה הבייתה..

פרס – מחמאה. פשוטו כמשמעו. יש רגע של הכרת תודה כשמקבלים פרס.
על זה שאנשים מעריכים את העבודה שלי. כשעבדתי בסרטים וסדרות, עליהם זכיתי בפרסים, המחשבה שאולי העבודה הזאת תזכה אותי בפרס חלפה בראשי מדי פעם, אבל זה לעולם לא הניע אותי. אני תמיד משתדל לעשות הכי טוב שאני יכול, ואם בסוף, אחרי שנתיים, מגיע איזשהו פרס על זה, אז זה מחמיא לי.

איידס – סכנה. חייבים להמשיך לחיות טוב, אבל חייבים להזהר ולהשמר, וגם להמשיך ולהלחם, עד שתימצא התרופה, שתסיים את המגפה הנוראית הזאת.

האתר של נתן

(דרך האתר ניתן לבצע הזמנת עבודות)

תגיות: אמנות, אמנות ישראלית, הוועד למלחמה באיידס, נתן אלקנוביץ, ציור

כתובת טרקבק | RSS תגובות