זה לא אני, זה המצב!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל מי שהסתובב בחצי השנה האחרונה ברחוב שושן בירושלים בימי שישי, חזה בעירוב מעניין של אמנים ומופעי רחוב, שפעלו תחת הכותרת "קצוות אורבניים".

…"האדם הוא יצירה של הטבע. העיר היא יצירה של האדם. כמו שחרג האדם מגבולות הטבע, חרגה העיר מגבולות האדם. השאלה שמתעוררת היא, איך משפיעים החיים בעיר על יצור אורגני כמותנו? בחיי היומיום, מתוך ריצה ברחובות בטון ואספלט, אנחנו לא נוטים לשאול את עצמנו את השאלה הזאת. אנחנו עסוקים תמיד בדברים אחרים חשובים יותר, דחופים יותר, אנושיים יותר.

"קצוות אורבנים" היא תערוכה נסיונית, שמטרתה הראשונה היא לגרום לכל אדם שעובר ברחוב לעצור ולתהות, אפילו לרגע, על מהות העיר שבה הוא חי. האם מן ההכרח שעיר תהיה דבר אפרורי ומרובע, האם נכונה ההגדרה "ג'ונגל מבטון", האם אנחנו ממשיכי דרכם של אנשי בבל מבלי משים, בנסיון להגיע עם מנופי המתכת שלנו עד לשמיים?

"קצוות אורבנים" מנסה להציג את החיבור של האמן לסביבה האורבנית ולפענח אותו. מיצירות שעוסקות בעיקר בטקסטורה ובצורניות העירונית, עד לכאלה שעוסקות באדם בתוך העיר. מיצירות בצבעים בוהקים וחזקים, עד לפסלים העשויים פסולת סביבתית חלודה. מסדרות צילום מודפסות על נייר איכותי, ועד ציור על מצע של עובש שימשיך להשתנות עם הזמן. כל אלה יוצרים קצוות שונים שהמרחב שביניהם הוא הביטוי האמנותי של העיר שבה אנו חיים"… (מתוך הקטלוג).

לקראת צאתו של קטלוג מיוחד המנציח ומסכם את האירועים ולקראת פתיחת תערוכה חדשה באוצרותו, הזמנתי את יניב יור , (ממארגני האירוע), צלם ואוצר, לראיון קצר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ספר לי מעט על "קצוות אורבניים".

התערוכה כללה עבודות ציור בצבעים תעשיתיים, פיסול מחומרים ממוחזרים, עבודות צילום מגודל 9X5 עד גדלים של מטר על  שתיים וכו'. היצירות השתלבו ברחוב, כביש, קירות, חלונות בניינים, דלתות פח, והיום בפרספקטיבה מאוחרת (חצי שנה אחרי), חלקן ממש הפכו לחלק מהרחוב כמו שהרחוב הפך לחלק מהן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איך התחיל הפרוייקט? האם היה איזשהו "אני מאמין" שהוביל אתכם?

שיתוף הפעולה עם העירייה ביצירת הפרוייקט הזה, לא היה קל, היו לא מעט חבלי לידה, אבל הוא הוליד צוות שנקרא "קצוות אורבאנים" שכולל את עידו לויט ויעקב בהרב, שהגו והפיקו את הרעיון של קצוות אורבאנים, שלומית (שלומית יעקב, בת זוגתי המקסימה) ואני שאצרנו את התערוכה ברחוב, ואריק פוטרמן שאצר במקביל תערוכת וידאו ארט שנפתחה ביום האירוע (כולל שתי טלויזיות שנשארו לעבוד ברחוב כמה חודשים לאחר מכן). דרך הפרויקט הזה, הכרנו גורמים רבים בעירייה, במנהל הקהילתי, בבתי ספר לאמנות, בגלריות, וכמובן אמנים רבים, ופרצנו ולו במעט לתודעה של הציבור. היום עידו לויט לקח על עצמו את הארגון והשיווק של צוות קצוות אורבאנים כקבוצה פעילה בחיי התרבות והיצירה בירושלים, בדגש כמובן על אמנות רחוב, שתהיה נגישה לציבור הרחב ולא רק לשוחרי האמנות. לכל צד בסיפור יש אינטרסים נוספים, אבל יש הרגשה שהרבה מהם חוברים יחד לאינטרס עיקרי שהוא לצבוע את העיר, משם נבע המשפט "לשנה הבאה בירושלים הצבועה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איזה אומנויות הוצגו ביריד? ספר קצת על האמנים המשתתפים.

האמנים שהשתתפו הגיעו מקצוות שונים ומשונים, מערים שונות בארץ (למרות שרובם היו ירושלמים), גילאים שונים (20-70), וגם ממצבים שונים בחיים (חלקם עובדים עם גלריות, חלקם רק התחילו ללמוד אמנות). זה חלק מאוד מעניין בתהליך האוצרות של התערוכה, שאותה אצרנו שלומית ואני, שיוצא לך להיות בקשר עם אנשים שיש להם נסיון עשיר בתחום. מצד אחד, זה גורם להרגשת חוסר נסיון אצלי, ומצד שני העובדה שהקשר עם כל אחד מהאמנים בתהליך הזה היה ממש בגובה העיניים (כך אני עובד בכלליות), גרם לי להבין שכולנו באותה סירה, כולנו סה"כ רוצים ליצור ולהתקיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האם אתה מרגיש שהקשר הזה תרם לך ביצירתך האישית?

אני לא יכול לשים את האצבע על גורם ספציפי, אבל אין לי ספק שהחשיפה לאמנים רבים, לתהליכי העבודה שלהם, ולקונספטים השונים, נותנת השראה גם ליצירה האישית שלי. מעבר לזה, עבודת אוצרות היא בפני עצמה יצירה. אני עדיין לא הצלחתי להגדיר לעצמי את הקשר המוזר שבין ליצור ולאצור, אבל מהאופן הטבעי שבו אני נמשך לתחום הזה, עולות לי שאלות בנושא כל הזמן.

האם מתוכננות עוד פעילויות להמשך?

לעתיד כבר מתוכננות לא מעט פעילויות רחוב, כמו תערוכות יומיות, ירידי אמנות ועוד פרויקטים מקוריים. כדאי כבר להכין מלאים של פחיות צבע.

 

—-

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קיימת ביקורת רבה לגבי המצב האמנותי הקיים היום בירושלים. איך אתה מתייחס לביקורת הזו? האם אתה מרגיש שיש חשיבות מיוחדת לעובדה שאתה יוצר ופועל שם?

ביקורות תמיד היו ותמיד יהיו, גם אם ירושלים תהפוך לברלין (אגב מישהו בדק לאחרונה את הביקורות על ברלין?). דרך החיים שלי, מובילה אותי לנסות להתעסק כמה שפחות בפוליטיקה, אפילו בחברה כמו שלנו, להמשיך פשוט ליצור דברים חדשים שנובעים ממניעים אמיתיים. לדעתי, מי שמעוניין ליצור, ימצא את הדרך שלו, בין אם זה באמצע המדבר עם חול ואבנים, או במרכז העיר בהפקה של מליון דולר עם מכוניות שיתלו ממרפסות של בניינים. אז הביקורת כלפי ירושלים, וההשוואה לתל אביב לא ממש רלוונטיות מבחינתי. זה נכון שלתל אביב יש תקציבים גדולים בהרבה, ושהשוק שם חי יותר מהשוק הירושלמי (לא שוק מחנה יהודה, הוא ממש חי), אבל זה גם אומר, וזה אגב נכון מאוד גם כלפי ברלין, שנוצרת שם רוויה. מבחינת ביקוש והיצע, אני לא אתפלא, אם יהיו פחות אמנים שיגישו מועמדות להציג פר גלריה בירושלים לעומת תל אביב, וזה אומר שליותר אמנים ירושלמים יצא להציג באמת את העבודות שלהם, מאשר לשבת ולשתות עוד וויסקי בבר השכונתי.

כמובן שכל אחד והשיקולים שלו, ואני מכבד גם את התחושה של אנשים יוצרים להיות יותר "במרכז העניינים", ואם מסתכלים סטטיסטית אז מתוך כל הסטודנטים לאמנות שלומדים בעיר הזאת, רבים עוברים לתל אביב או נוסעים לאירופה, ולא נשארים ליצור בה. מעשית, המצב היום נראה בגל של עלייה מבחינת תרבות ואמנות, ונהיה קל יותר להשיג מימון לפעילויות כאלו דרך העירייה והמינהלים הקהילתיים. יש במערכת אנשים, כמו יורם ברברמן מאגף חברה, או אורי עמדי מ"לב העיר", שהם אנשים מלאים באנרגיות טובות, ונמצאים בעמדות עם השפעה על חיי היומיום של העיר. אני מקווה שהפוליטיקה לא תצליח לנצח גם בקרב הזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האם חשבת לעבור לת"א?

עבורי, החיים יותר מדי דינמיים בשביל שאני אחליט "אני נשאר ליצור ולפעול כאן". מחר יבוא לי לטוס לאפריקה, מחרתיים לנסוע לעבוד בנגב בקיבוץ ולצלם פרות כל היום, כך שאני מעדיף להשאיר את העתיד פתוח. לגבי ההווה, אני בטוח שהעובדה שאני חי ויצר בירושלים, משפיעה על הדברים שאני עושה. יש משהו מאוד קסום ומרגש בעיר הזאת. אותי היא הרבה יותר מדליקה מאשר מפחידה. הרבה קלישאות נכתבו עליה והרבה דרמה קרתה ברחובות שלה, קצת כמו בורנאסי בהודו, הקדושה שלה יוצאת אפילו מהמדרכות השבורות מהשיפוצים.
אני אוהב גם את ת"א, שם גדלתי (רמת השרון), וחוויתי שם המון חוויות, הייתי תקופות בסצינה שלה, ותקופות אחרות בשוליים שלה, ויש לי פינה חמה בלב גם כלפיה.

—-

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התגלגלת לאוצרות מתוך הצילום. ספר מעט על התהליך שעברת.

אוצרות זה מונח שעדיין מבלבל אותי. כל יוצר באשר הוא, עושה בחירות רבות במהלך תהליך יצירה, לדוגמה בצילום (לכאורה התחום שלי), אתה ממקם אובייקטים שונים בתוך קומפוזיציה, אתה מחליט על גודל של הדפסה, אתה מחליט על מיסגור, ועל גובה של תלייה, ואז שוב ממקם צילומים שונים בתוך קומפוזיציה בחלל, כל אחד מהצעדים האלה, ויש עוד המון, הוא בעצם סוג של עבודה אוצרותית. לא למדתי אוצרות, ויכול להיות שמי שעוסק באוצרות שנים יחלוק על הדברים שלי, אבל יש משהו בתפקיד הזה, שהוא שווה ערך לתפקיד האמן עצמו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האם אתה מגדיר את עצמך יותר כצלם, או יותר כאוצר?
העיסוק שלי בארגון ואצירת תערוכות הוא מאוד רענן, ואם אני מנסה לבדוק את המקורות שלו, אני נזכר באוסף בקבוקי הבירה שהיה לי לפני הרבה שנים, ובעזרה שנתתי לאחי בעיצוב הדירה שלו, ובאופן קצת יותר קונקרטי במיצב צילום שהרמתי בשנה א' בלימודי צילום, במסגרת פסטיבל אמנות שביה"ס שלי עורך פעם בשנה שנקרא "מוסררה מיקס".
במיצב לדוגמה, חיברתי יותר משלושים צילומים שעוסקים בדרכים השונות בהן אנחנו מקבלים את המידע שלנו (טלויזיה, אינטרנט, שלטי חוצות…), סאונד שחיבר עבורי אורי אלבוחר, חבר ומוזיקאי מחונן, ומראות ריבועיות שהיו תלויות בגבהים וזוויות שונות, לחווית צפייה אחת, שהיא sight specific.
מאז ועד עכשיו יצא לי להרים שלוש תערוכות קבוצתיות ב"צוללת הצהובה" (מועדון הופעות ירושלמי שהקצה חלל רחב לתערוכות מתחלפות), השתתפתי בפרויקט "עיר פוגשת אמנות" בירושלים, בו הצגתי בחלל לובי של מלון במרכז העיר תערוכה "אמנות בחלל חופשי מדאגות" (שם צונזרו, אגב הקשיים הירושלמים, שתי תמונות בזמן התלייה, שאחת מהן, חיבור של חומות העיר העתיקה עם חוף ים תל אביבי, הייתה כמעט תמונת הדגל של הפרויקט כולו), הייתי שותף באצירת "קצוות אורבאנים", השתתפתי בארגון תערוכת רחוב יומית על רחוב יפו שנקראה "בין ערים ובין סלעים", הרמתי מיצב וידאו "התנקזות", שכלל קומפוזיציה של עבודות וידאו ארט שיצרו כל חברי לכיתה, באירוע שנקרא "נפסל לשידור" בתיאטרון החזותי בירושלים, הדבר האחרון שעסקתי בו הוא תערוכה שנפתחה ביום שישי האחרון (19.2), בפאב הקצה בירושלים. כל הנ"ל מהשנתיים האחרונות, בהם היו עוד תערוכות ופרויקטים קטנים (כמו חול שנכנס בין אבנים).  בכל אחד מהאירועים האלה, היו עוד אנשים רבים סביבי, בין אם חברים מהכיתה, אמנים ירושלמים, חבר'ה מהעירייה. שיתופי פעולה זו אחת הדרכים לשרוד בשדה האמנות האלטרנטיבי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איך משתלבים 2 התחומים האלה בעשייתך?

עכשיו, כשאני יושב ועושה את הסיכום הזה (לראשונה), אני מבין שזה עיסוק שבאופן טבעי מושך אותי, למרות שהעיסוק המקורי שלי הוא בכלל צילום. בגלל זה אני לא אוהב לתת הגדרות לדברים. יש לי אהבה גדולה למצלמה, לפריים, לקומפוזיציות, לאור, אבל אני אוהב גם תנועה וסאונד אז מצאתי את עצמי עוסק הרבה בוידאו, ואני גם אוהב תלת מימד, חלל, עיצוב, כתיבה, וגרפיקה. אני גם אוהב לשבת לעשן ולהתפלסף, אז העיסוק שלי גולש הרבה פעמים לתחום היותר קונספטואלי. במילים אחרות, בהתאם לאורח חיים שלי, כך גם היצירה שלי והתחומים השונים שבהם אני עוסק. גם מבחינת עבודות (לשם השכר דירה), אני מוצא את עצמי עוסק במלא תחומים שונים, בין אם זה הפקה, VJ במסיבות (Mejadra Eyes), צילום אירועים, צילום סטודיו, אוצרות, ועוד עיסוקים שנופלים בין רגלי ההגדרות.

זה מוזר לי לחשוב שכמעט כל העשייה הזאת מקורה בשנתיים וחצי האחרונות (מאז שעברתי לירושלים והתחלתי ללמוד בבי"ס מוסררה לצילום). אם לא היו קיימים אמצעים למדידת זמן, הייתי חושב שאני עושה את זה מאז שנולדתי. אבל זה גם היופי של העניין, מתוך מקום מודע לכאורה, אני מוצא את הדרך לעסוק בכל התחומים שמגיעים אליי באופן לא מודע (לכאורה). כמו שפיקאסו אמר "כל ילד הוא אמן, הבעיה היא להישאר אמן כאשר הוא גדל", כמו הילד, אני נמשך למליון דברים שונים, וכמו מבוגר, אני מנסה למצוא את האחריות שבחוסר הבחירה.

—

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ספר מעט על התערוכה "רגליים קרות" , של יעקוב בהרב, שאצרת. איך נפגשתם בעשייתכם?

התערוכה האחרונה שאצרתי, "רגליים קרות – רגליים לונדוניות בעדשה ירושלמית", מורכבת כולה מצילומים וטקסטים של "יעקב בהרב" חבר ואושייה ירושלמית. יעקב מגיע מבית חרדי, וכיום הוא אחד ממארגני המסיבות והיחצנים המוכשרים והמקוריים בירושלים (תחת השם "תלתליסטים"). רצה המקרה שהוא נסע ללונדון לעבוד שם כישראלי מן השורה במכירה של ציורי שמן, אבל הוא לא שרד יותר מכמה שעות בעבודה הזו. מה שנותר לו לעשות הוא לצאת ולשוטט ברחוב, ומתוך השיטוטים האלה נולדה התערוכה. הוא בחר לצלם רק רגליים של אנשים בעיר הקרה הזאת, ומצא שאין שובע לתיאבון הרגליים שלו. כשחזר לארץ אחרי שבועיים, היו לו יותר מ-2000 פריימים של רגליים. הוא בא אליי וסיפר לי שהוא רוצה לעשות מזה תערוכה, אבל אין לו מושג איפה להתחיל בכלל.

הדבר הראשון שאמרתי לו זה לא לדבר איתי שוב עד שהוא לא מצמצם את הכמות ל-200-300 פריימים. כך התחיל התהליך. במקביל הוא אסף מספר טקסטים אישיים שהוא כתב בהשראת המקום והמוח. אני לקחתי את אסופת הצילומים אחרי הסינון, והמשכתי לזקק אותה, עד שנשארנו עם 30 צילומים ביד. אחרי דיונים נוספים, בהם נכנסו ויצאו כמה פריימים, התחיל תהליך הסידור של הצילומים בחלל עצמו. ישבנו ביחד במקום, ולאט לאט חילקנו את האסופה לתת קטגוריות לפי אופי, רעיון וצורניות של הפריימים. לדוגמה שניים מהפריימים נתלו בסופו של דבר בשירותים, שלושה פריימים אחרים כמעט זהים נתלו מעל הבר, ויצרו חציצה בין שני חללים, ארבעה פריימים שעסקו יותר באווירה, נתלו בסידור מיוחד בחלל קטן נפרד, שהיווה למעשה את סיום התערוכה. רוב הצילומים הודפסו בגודל אחיד, אולם היו כמה שרצינו לתת להם דגשים שהודפסו בגודל שונה, ופריים אחד, שמבחינתנו היה המייצג של התערוכה כולה, הודפס בשחור לבן (לעומת כל השאר שהיו צבעוניים). כל הבחירות האלה, זו בעצם העבודה האוצרותית, אבל היה לי מאוד חשוב, שאני לא אעשה אותן על דעת עצמי, על אף חלוקת התפקידים, אמן-אוצר.

איך התנהל שיתוף הפעולה ביניכם?

הדיאלוג בין יעקב לביני היה מעולה לאורך כל הדרך. כל אחד מאיתנו יכל לסמוך על השני שהוא יעשה את מה שמוטל עליו, ועל אף השוני הגדול בתפיסות שלנו לגבי יצירה, הצלחנו במקרה הזה לזרום בצורה מאוד חלקה אל קו הסיום.
העבודות עצמן מבטאות מבט מציצני, הקומפוזיציות שבורות והפריימים חתוכים לרוב. זה נובע גם מהעובדה שיעקב צלם יחסית טרי, וגם מנקודת המבט האישית שלו, והמתח שנוצר בינו לבין הסביבה הזרה שבה הוא מצא את עצמו. מבחינה טכנית הן דרשו עיבוד נוסף, אותו אני עשיתי (כבר שנים רבות שחלק גדול מהקיום שלי עובר פוטושופ). הטקסטים בתערוכה היו התחום היחיד שבו שמרתי מרחק, גם טקסט, בניגוד לצילום זה תחום וותיק אצלו, וגם כי מבחינתי החיבור שראיתי בין הצילומים ובין הטקסטים היה מושלם, ושניהם יחד, יוצרים מסע הזוי בין רחובות לונדון לבין התודעה של יעקב.

בסופו של דבר, אחרי הפתיחה של התערוכה, אני יכול להביט במבט כולל ולומר שזו הייתה התערוכה שאני הרגשתי בה הכי נכון, נוח ומקצועי בתפקיד האוצר. כיום, מעניין אותי כמה מתוך הבחירות שלנו עובר לצופה בתור מסר ישיר, וכמה מרחב ניתן לצופה להפעיל את הדמיון?

לאיזו עבודה אתה הכי מתחבר, ולמה?

הפריים האהוב עליי בתערוכה, היה דווקא אחד שבו הרגליים כמעט הולכות לאיבוד בצללית של מדרגות נעות, באופן אינטואיטיבי, הוא מסקרן אותי יותר משאר הפריימים בתערוכה. עם זאת, אני באמת מאמין שהתערוכה עובדת כחלל כולל, והחלוקה שלה לפריימים בודדים תשבור אותה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ולסיום, משחק אסוציאציות קצר:

צילום – מות הזכרון.

רוח – פעם היה נזיר בודהיסטי, שהיה הולך ביער. יום אחד הוא ראה על אדמת היער נחש קטן וחולה. הנחש היה על סף המוות, והנזיר ריחם עליו ואסף אותו אל הצריף שלו. הוא טיפל בנחש בעזרת צמחים מהיער, שטף אותו וניקה אותו ועזר לו להתאושש. הנחש גדל והתחזק, ונשאר לגור עם הנזיר. כעבור מספר חודשים, שהנחש כבר היה בוגר וחזק, כרע הנזיר לתפילת הבוקר שלו. הנחש זחל מאחוריו, טיפס דרך רגלו, אל גופו, התלפפף ברכות, ולפתע בשבריר שניה הכיש את הנזיר בעורפו, והקיז רעל קטלני לדמו. בפירפורי המוות האחרונים שלו, שאל הנזיר את הנחש בקול רועד "למה זאת עשית לי, טיפלתי בך, עזרתי לך להבריא, ועכשיו אתה גומל לי במוות?", והתשובה שהייתה לנחש "עשיתי זאת כי זה מה שטבעי לנחש לעשות".

רחוב – מסיבת פורים בניסים בכר.

ירושלים – מנופים.

רגליים –  מה שמחבר אותנו לקרקע, ודואג שהראש שלנו יהיה רחוק מהקרקע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יניב, תודה רבה על הראיון המעניין.

אני נהניתי 🙂

אני מחכה בקוצר רוח לשמוע על פעילויות נוספות..

תגיות: אוצרות, אמנות, אמנות ישראלית, יניב יור, ירושלים, צילום