אפר 11 2010
אורח קטלני בלבן על לבן
…"אנשים אומרים שידע הוא כוח. ככל שרב הידע, כן רב הכוח. נניח שהיית יודע את המספרים המנצחים בלוטו, את כולם. לא מנחש אותם או חולם אותם, אלא ממש יודע אותם. מה היית עושה? היית רץ לדוכן הפיס, זה מה שהיית עושה. היית מסמן את המספרים על גבי הטופס. והיית זוכה.
אותו הדבר לגבי הבורסה. נניח שהיית יודע אילו מניות עומדות לעלות. ולא מדובר ברגש או בתחושת בטן. לא מדובר בנטייה של השוק, בסיכוי, ברמז, או בטיפ ממישהו. מדובר בידע – ידע אמיתי ומוצק. נניח שהיית יודע, יודע ממש. מה היית עושה? היית מתקשר לסוכן המניות שלך, זה מה שהיית עושה. היית קונה. ואח"כ היית מוכר, והיית נהיה עשיר.
אותו הדבר לגבי כדורסל, לגבי סוסים, לגבי מה שלא יהיה, הכל. כדורגל, הוקע, גמר גביע העולם של השנה הבאה, כל סוג של ספורט. לו יכולת לחזות את העתיד, לא הייתה לך שום בעיה. אין שום ספק. אותו הדבר לגבי פרסי האוסקר, ואותו הדבר לגבי פרסי נובל, אותו הדבר לגבי השלג הראשון של החורף. אותו הדבר לגבי הכל.
אותו הדבר לגבי הריגת אנשים.
נניח שהיית רוצה להרוג אנשים. היית צריך לדעת מראש כיצד לעשות זאת. החלק הזה אינו קשה מדיי. ישנן דרכים רבות. חלקן טובות מן האחרות. לרבות מהן יש חסרונות. אתה משתמש בידע שיש לך, ואתה ממציא דרך חדשה. אתה חושב ואתה חושב ואתה חושב, ואתה מצליח להגות את השיטה המושלמת.
צריך להקדיש תשומת לב רבה לתכנון. כי השיטה המושלמת איננה שיטה פשוטה, והכנה קפדנית היא עניין חשוב מאוד. אבל העניין הזה הוא זוטות בשבילך. אין לך שום בעיה עם הכנה קפדנית. שום בעיה בכלל. איך יכולה להיות לך, עם החוכמה שלך? אחרי כל האימונים שעברת? צריך להבין, הבעיות הרציניות יגיעו בהמשך"…
(מתוך: "אורח קטלני", לי צ'יילד).
לדעתי, זה נשמע כמו לעשות אמנות.
—-
בימים אלו מוצגת התערוכה "לבן על לבן" של דגנית ברסט המארחת את דרור באום, בגלריה ג'ולי מ'.
…"אימי, כשהייתה כבר מבוגרת מאוד, חייתה לבדה ובילתה שעות רבות במשך היום בצפייה בטלוויזיה, אמרה לי באחד מביקוריי: 'היום כל החיות מדברות..'. ואפשר להוסיף: היום כל הדברים מתנועעים, רוקדים ומזמרים.
עבודת הווידאו somebody נעשתה בהשראת nobody, יצירה של האמן דרור דאום, שהוצגה בתערוכת היחיד שלו בגלריה "קו 16" בשנת 2005. בעקבות זאת הזמנתי את באום להשתתף בתערוכה כאמן אורח, ואנו מציגים בה את שתי העבודות שלנו כעבודה משותפת, במבנה של דיפטיכון, כדי ש"ישוחחו" ביניהן.
בנוסף, מציג דאום עבודה חדשה שנוצרה במיוחד עבור תערוכה זו: "Can't Find My Way Home", תצלום של הטבעת תקליטון 7" ובו שיר בשם זה משנת 1969 בביצוע להקת Blind Faith. התקליטון מוטבע על קיר בבית הוריו של דרור ויוצר מאובן, תבליט כמעט בלתי נראה, שחריציו עדינים. איזה מרחק צריכה מחט הפטיפון כדי לחזור למרכז? (הביתה?). דאום ממשיך בעבודה זו את עיסוקו במצבים של הליכה לאיבוד, אין אונים וכישלון.
גלגוליו ותהפוכותיו של דימוי שלי משנת 1976, גם הן תולדה של מעין כשלונות, החמצות, שהולידו במקרה זה חיים חדשים, או שמחת חיים.
בתערוכה מוצגות עבודות "צדדיות", שנעשו מחוץ למהלך המרכזי של עבודותיי (כך זה נראה עכשיו, מקרוב, ללא פרספקטיבה של זמן). העבודות נוצרו מתוך פגישות מקריות, ארועים מזדמנים, נאספו משולי הדרך. הן נהגו במשך זמן ארוך למדי, עד שנוצרה תחושה שהן יכולות ליצור יחד מערך הרמוני. אחד הדברים המחברים ביניהן הוא, שהן נעשו באמצעות אנשים אחרים"… (מתוך: הטקסט המלווה את התערוכה).
התערוכה תציג עד ה-17.4, בגלריה ג'ולי מ, בת"א.
11 תגובות לפוסט “אורח קטלני בלבן על לבן”
דווקא נראה לי שזה ההפך
באמנות הכוח האמיתי של היצירה הוא דווקא הדבר הזה הלא מתוכנן, הדבר שאתה לא באמת יודע להסביר והוא פשוט חמק לו החוצה בלי שקיבל ממך בכלל רשות.
אבל שששש………… אל תגידי את זה לאף אחד, כי זה מאד לא אינטליגנטי!
אם ישאלו אותך תגידי שזה מכוון ושזה בגלל.. או בעקבות.. או מחווה ל.. או שאלה ל.. או תשובה ל..
זה הרבה יותר אינטיליגנטי!
באתי בגלל הכותרת.. נשארתי בגלל הפוסט 🙂
ואני לגמרי עם זאת שמעלי.. אומנות (אמיתית), לדעתי לפחות, אמורה להיות הדבר הכי ספונטני, לא מתוכנן והכי לא צפוי, דווקא משם נוצרת היצירה הכי טובה ומוצלחת.. ככה זה אצלי לפחות..
וכמו שאלברט אינשטיין אמר.. "המסתורין הוא הדבר היפה ביותר שביכולתנו לחוות. זהו המקור לכל אומנות אמיתית ולכל המדע".
העבודות הכי יפות שלי יצאו לי לגמרי בטעות….
מה זה אומר עלי?:)
ישנו הבדל בין לדעת את העתיד לבין לתכנן את העתיד. על שתי האפשרויות יש הרבה אמרות להלן שניים:
1. הנבואה נתנה לשוטים.
2. האדם מתכנן ואלהים מתערב וצוחק
ועדיין בכל זאת אנחנו חושבים שיודעים מה יקרה ועושים תוכניות לעתיד- וזה ממש נהדר כאשר דברים מסתדרים
יעל, רותי ושיפורמי, אני הבנאדם האחרון שיטען כנגד הרגש והספונטניות, אבל אני מודה שיש לי הסתייגויות מלהסתמך עליהן בלבד.
אין ספק שחייבים את השלב ה"אמיתי" כבייכול בעבודה, השלב שמגיע מהבטן, שגורם לך להתרגש (בין אם אתה היוצר או המתבונן), אך כל עבודה חייבת לעבור גם את השלב הריאלי/ביקורתי/אינטליגנטי, אחרת החווייה שתקבל מהיצירה לא תישאר לאורך זמן.
ירון, בהקשר זה אני עומדת (קצת) לסתור את מה שכתבתי לפני שניה..
יש את הרגע הזה בסטודיו, בו אתה עומד מול היצירה שלך, ואתה פשוט יודע. אתה לא חייב לדעת לנסח את זה במילים, או לדעת לאיפה זה יקח הלאה, או אפילו לדעת מה בדיוק גרם לרגע הזה, אבל אתה יודע. וזה הרגע שלך, הרגע הטהור שלך עם היצירה.
אם נקח את זה למקרים קיצוניים יותר אז יש אמנים שטוענים
שרק תחת השפעת אלכוהול או סמים הם מסוגלים ליצור
מה זה אומר עליהם ?
לא ניראה לי שמשהו שם מתוכנן כשהם לא בשיא "התפכחותם"
זו טענה שאפ'פם לא הבנתי.
ז"א, אם אתה חייב התערבות חיצונית כדי להגיע לאיזו "אמת פנימית", האם האמנות לא מאבדת מהאותנטיות שלה? בעיני זה הופך את אקט היצירה למאולץ מעט..
רק לצורך הבהרה:
אין לי שום דבר נגד תכנון מוקדם.
אני בהחלט חושבת שצריך להגיע לסטודיו עם תוכנית פעולה ועם כמה שיותר ידע
הכוונה הייתה שבסופו של דבר לפעמים צריך לשכוח את זה ולסמוך על הגוף שיזכור
ושבסופו של דבר סוד הקסם של יצירה הוא באמת סוד וככזה מטבעו אינו מוסבר ואינו ידוע
התרעומת שלי נבעה מהתקלות במספר ראיונות, לאחרונה, עם אמנים, שבהם האמנים פלטו המון שטויות "אינטיליגנטיות" ללא פואנטה וריקות מתוכן
מסכימה איתך 🙂
(כמו בציטוט של איינשטיין שרותי הביאה, והבחור בכל זאת הבין דבר או שניים על המין האנושי..)
אבל חשוב לזכור שיצירה טובה בסופו של דבר מושתת על מערכת שלמה של ערכים המשלימים זה את זה, והם שיוצרים בסופו של דבר את היצירה השלמה.
ואני חייבת להגיד שהצחיק אותי זה שקראת להתנסחויות האלה בראיונות "תקלות". אני רוצה להאמין שהאמנים בראיונות אליהם התייחסת באמת האמינו במה שהם אמרו. התקלה היא, אולי, במערכת שמלמדת אותם להאמין במה שהם אמרו..
תגידו מה שתגידו, לדמיין אסור 🙂
חיחיח 😛 😀 🙂
מיעולה!! כמה צחקתי!!! 🙂 😀