זה לא אני, זה המצב!

כמו שהבטחתי לכם בשבוע שעבר, אני גאה להציג בפניכם את הבוגר הטרי, המוכשר והכי הכי נחמד של התואר השני לאמנות בבצלאל, מתן בן טולילה.

את מתן אני מכירה מאז לימודינו המשותפים בתואר הראשון, ואני חושבת שכבר אז היה ברור (ולא רק לי), שבן טולילה עוד יגיע רחוק. לקראת תערוכת הסיום שנפתחה לפני כמה ימים, נפגשתי עם מתן בסטודיו לשיחה על אמנות, על אמונה, ועל החיים.

—–

איך התגלגלת שוב לבצלאל?

בעקרון לפני 4 שנים סיימנו ביחד את בצלאל, ואז היו לי שנתיים עד הלימודים, שבהם עבדתי לבד במושב עמינדב ליד ירושלים. הצגתי קצת, אבל לא משהו מאוד משמעותי, והרגיש לי טוב להתחיל להתחכך קצת יותר בעולם האמנות, אז התחלתי ללמוד ולצייר כאן. חוויית הסטודיו היא מאוד מאוד משמעותית עבור מה שאני עושה. מאז ומתמיד נמשכתי לצייר נופים, והסביבה של הסטודיו ושל מה שקורה מחוץ לסטודיו מאוד חשובים לי.

מאיזו בחינה?

בעמינדב הייתי לגמרי מנותק מהעולם. זה היה מן לול ששופץ, ועבדתי שם עם עירית שור. באיזשהו מקום הייתי ככה מנותק, בטבע, וזה מאוד השפיע על העבודה. העבודה הייתה בעיקר פתוחה מאוד מבחינת מספר הפעולות שאני מבצע על הבד. ואז באתי לפה, לסטודיו קטן וצינוקי, ופתאום, בלוק. נהיה צפוף. עכשיו למה אני מספר את כל זה? כי אז הגיע הציור הזה, שנקרא "מורדות הרים", ובו החלטתי ליצור מצב שבו לא משנה מה יהיו הנושאים בחוץ, אני אהיה הרבה יותר קשוב לנופים הפנימיים שכוללים את כל הדברים שתמיד רציתי לעשות עם צבע ולא העזתי.

למה לא העזת?

למה לא העזתי? לא יודע, זה נראה לי מעין עניין של בגרות כצייר. התחלתי לצייר בערך בשנה ב' בבצלאל, וככה התחלתי לעסוק בזה באופן יומיומי. לקח לי מעט זמן להתחיל לחיות את האזורים שאני חושב שצייר צריך לחיות אותם, של צבע וכובד ומשקל, שהם הרבה מעבר לנושא. בעיני, הרבה פעמים, הם יותר חשובים מהדבר הזה, מהנושא הזה שנקרא ציור.

אז מה בכל זאת מעניין אותך בנופים?

באופן מאוד כללי, מעניין אותי העניין של מלא וריק, מעבר לסיפור. תמיד מעיק עליי מה שאני מספר ויותר מעניין אותי איך אני מספר את זה. מעניין אותי שלהר, נגיד, תהיה נוכחות קלה. ושאיזשהו מקום קל ייפגש עם אזור מלא עם המון קולות. כמו נגיד כאן, כמו קלידים של פסנתר. אלה דברים פשוטים. איך אני נוגע ונותן את הקונטרה.

ספר לי קצת על הציור ועל תהליך העבודה.

פשוט אמרתי לעצמי יאללה, עובדים. עזבתי את המקרן שהשתמשתי בו, והתחלתי לרשום ישר על הבד עם צבע. הנסיון הראשון היה להפגיש על הבד מעין נוף נשמט שמתמוסס בתוך עצמו. זו גם הקריסה של הציור לתוך הרישום בעבודות. זהו רישום בסיסי שנובע ממשולש, עיגול וריבוע. והדמות בתוך הציור נותנת תחושה של יחסי גודל. כאילו מסבירה מה מתרחש שם. זהו, ומכאן יצאתי למסע כזה בתוך הנוף ומסע בתוך הנטיות שלי, המוגבלויות שלי, התשוקות שלי, וכל מה שקשור לחושניות.

החושניות היא מה שמעניין אותך בסופו של דבר?

כן. החושניות, אבל עם אני אהיה יותר ספציפי, בציור "בתי המטיילים", לקחתי מעין דימוי של בתי מטיילים שהם לא בתי מגורים, שמשמשים ללינת לילה במסעות ארוכים, ובעצם השתמשתי בהם כמעין ראי להרבה דברים שהם אני. ז"א, מצד 1 הצבתי אותם בשליש המרכזי של הבד והם שלמים ומרכזיים וביתיים כאלה, ומצד 2 הם באים בעימות עם טבע שהוא אחר לגמרי מהם. הם נותנים לטבע את הגודל שלו, אבל הם גם חסרי גודל. מה הם הבתים האלה? ללא הטבע סביבם הם מאיימים אולי, וזהו. זה איזשהו עניין שעשיתי איתו נסיונות עד שהוא התחדד.

 

איפה הנופים האלה נמצאים? אלו לא נופים ישראלים.

אני קיבוצניק של החיים.. אני מרגיש שזו שאלה שמאוד רלוונטית לציור שלי. באיזשהו מקום זה עניין שלא פתור לגמרי אצלי. ז"א, אני יכול להגיד שיש לי השפעה של ציירי נוף שהם לא ישראלים שמאוד משפיעים על העבודה שלי. והם יותר יפניים או דברים כאלה. בכל מקרה, זה לא עניין שאני חופר בו יותר מדי. לא נראה לי הגיוני לבחון את העניין הזה שלי כצייר מול הדבר הזה שנקרא ציור, ולא לכפות על הציור את הנוף הישראלי, שהוא שדה טעון טעון, וקצר רואי באיזשהו מקום. להתייחס לציור במובן של מאות השנים שבהם הדבר הזה נמצא בתוך התרבות, זה יותר מעניין.

הזכרת ציירים שמשפיעים עליך. מי לדוגמה?

 

פיטר דויג, ניאו ראוכ, צייר גרמני מאוד, שהנוף הוא מוטיב מרכזי בעבודות, ותמיד יש אצלו סצנות עם דמויות כמו מתוך חלום ואימה, עם המון הומור, ואני מת על זה.

אתה חושב שיש הומור בעבודות שלך, או שזה פשוט איזה משהו שאתה נמשך אליו?

יש, אבל אני מה זה כבד לעומתו. לי ברור שנגיד בבתים שאני מצייר, אני שותל כל מני דברים כדי שהצופה יישאר מולם כמה דקות לא ייקח אותם יותר מדי ברצינות. לדוגמה, אני אשאיר כל מני עמודים כאלה שבעצם לא מחזיקים כלום. אבל אני לא שם, באימה, ואני לא יודע אם אני רוצה להיות שם.

אתה מסתכל גם על ספרי מסע?

הכל, כן. גם הרבה ספרי מסע וטבע, וגם ספרות גרמנית ואמריקאית, שמגרה אותי לעבוד. זה עניין כזה, שבספרות יש משהו מאוד אינטימי. ז"א, בסטודיו רק אני נמצא עם היצירה שלי, אבל אני יכול כל הזמן לקרוא, במיוחד בדרך לת"א מירושלים. אני נמצא הרבה בנסיעות, אני יכול כל הזמן להיות עם אצבע על הדופק של יוצר אחר. זה מאוד עוזר לי להרגיש איפה אני.

 

למה דווקא שמן על בד?

שמן הוא לא מובן מאליו בכלל. נראה לי שזה בגלל שאני מאוד מאוד אוהב את זה, אפילו באופן רומנטי אוהב את זה, ושמן היא כזו חווייה מאוד מושכת. היא משאירה הכל על פני השטח. זה לא אקריליק שמתייבש, ככה שיש יותר כובד להחלטות. מצד שני אני לוקח את העניין הזה של שמן ומשתמש בו בהרבה ציורים ועובד איתו כמו עם מים. אני מפרק אותו עם הרבה טרפנטין, ז"א לוקח את השמן אבל לא מקבל את התורה לגמרי, ואז אני מרגיש בנוח.

אני חייבת להגיד שזה 1 הדברים המרשימים בעבודות האלה, כי מצד 1 הן מאוד גדולות ועמוסות, אבל מצד שני הן מאוד נושמות ולא כבדות.

תודה. זו הדרך דרכה גם אני מסתכל על הציור. העניין של הנשימה היא הדרך שדרכה אני מסתכל על הציור.

אתה מצייר גם במדיומים אחרים או בגדלים שונים?

כן, אבל אני לא מציג אותם. אני מצייר גם בגואש ורבה ציורים קטנים כאלה, שעשועים כאלה, אבל זה די מה שאני עושה. אני מקנא בכל הוורסטילים, אבל אני לא כזה.

 

דיברת קודם על החשיבות של הסטודיו. אתה נמצא בו כל יום?

יש חוקיות מאוד קבועה של חודשיים מראש, לצערי. לפעמים אני מפנטז על לו"ז יותר חופשי, אבל זה חרטה. האמת היא שזה מגן עליי. אבל בגלל שאני אבא ויש לי את הילדים, אני רוצה להיות בבית. בנוסף, יש לי את 2 העבודות שאני עובד בהם במקביל.  

אני מלמד בתיכון לאמנויות בירושלים ציור ורישום, ואני עובד בעוד תוכנית כמדריך, שלוקחת 50 חברה מכיתות י"א וכל שבוע אנחנו נפגשים עם איזושהי יצירה ישראלית, כמו מחול או קונצרט, וזה מטורף. זה פשוט חלום. כל שבוע אנחנו בהופעה או קונצרט. אז יש את 2 העבודות שאני מאוד אוהב, אבל הן גם לוקחות לי הרבה זמן מהסטודיו. אני עובד 3 ימים בשבוע מגיע לפה ב7 בבוקר ופשוט עובד. זה מוזר. לפעמים אני מקלל את הרגע הזה של 7 בבוקר, אבל אז אני מגיע לפה ופשוט עובד. זו החשיבות האמיתית של הסטודיו. המניעים האלה הם כמו מגדירים מקום או תחום שנושקת למשהו יהודי או אמוני שהוא תחום נפרד של זכות שיש לי. כי החיים נוגסים בנו כל הזמן, בכולנו, ווואלה אני בא לסטודיו ומצייר. ואני מאושר מזה. גם לא חשבתי שיהיה לי את זה אחרי הלימודים. חששתי שאני אשקע לתוך ענייני חיי הפרנסה, וכך גם האמנות.

זה מחייב, להגיע לפה כל יום ב7 בבוקר. מה קורה כשאתה מגיע את כל הדרך מירושלים ושומדבר לא קורה?

לא תמיד זה הולך ואז אתה מגיע הביתה. ואתה אוכל סרטים, וזה מבאס, שזה לא תמיד מחייב. זה לא קל. לאף אחד, נראה לי, לצייר או ליצור.

איפה אתה נתקל בקשיים? כשאתה אומר לא קל, למה אתה מתכוון?

בעניין הזה שהציור הוא מעין פרוטוקול, קולט הכל. יש את פני השטח ועליהם אתה מדביק כמה ימים, ואז רואים בימים האלה איך הייתי. רואים אם הייתי שנון או עילג, חכם או טיפש, יפה או מלוכלך, פשוט רואים את זה. ובמובן הזה זה לא קל. זה מאוד חשוף ואתה גם נכשל הרבה פעמים. אני נכשל המון פעמים. וזה קשה. ולא רק לי קשה.

למה אתה קורא כישלון? לציור לא מוצלח?

כן. אם יש משהו בעניין הזה, במיוחד בציורים האלה, שמורכבים מהמון המון תנועות ואירועים, ואלה דברים שקורים בכוונה. גם המון דברים קורים לי במקרה, אז כל העניין הזה הוא כמו להחזיק מאזניים, כמו בציור המהמם של ורמיר. להיכשל זה העניין של לשים את כל המצרכים, ולא יוצא לך. עכשיו, למה זה לא יוצא לך? לא נדע אף פעם. אני יכול רק לנחש למה. זה לא יוצא כי הייתי מלא מדי בעצמי, או כי הייתי הצד השני של מלא מדי בעצמי, וכי לא נתתי לעצמי מספיק מקום. או כי לא היה לי משהו באמת לספר. לא יודע. אבל אם לקרוא לזה בשם הכי כללי של הדברים, כי לא הייתי מספיק ערני. עכשיו מה יפה? בהמון המון תחומים בחיים אתה יכול להחזיק בלי להיות ערני באמת, וכאן לא. אתה חייב תמיד להחזיק בציור ולהיות ערני. והכל תלוי ברגע אחד. ז"א לראות משהו שלא ראיתי לפני כן, או להרגיש משהו שלא הרגשתי לפני כן. ולתת לצופה להרגיש את הדבר הזה.

אתה מרגיש שההוראה וההדרכה נפגשים עם העבודה בסטודיו? זה בא לידי ביטוי בעבודות שלך?

הדבר הזה בפירוש מאוד משפיע עליי. כחלק מהתוכנית, הרבה פעמים אחרי פגישה עם היצירה, אנחנו נפגשים גם עם האמן. אז נגיד שבוע שעבר קובי אוז בא לדבר איתנו, והוא דיבר על תהליכי היצירה. קובי אוז מדבר מפרספקטיבה של 20 שנה, על העניין של לא להיות מובל אלא להוביל. לקבל את ההחלטות של האמנות שלך באופן עצמאי, שזה מאוד מאוד קשה ונהיה יותר קשה ככל שאתה תלוי ביותר גורמים, בתוך העניין של התרבות. הוא אמר משהו על התרבות שמקבלת תוקף רב כשהיא באה לידי דו שיח. אני מתחבר לזה כי מצד אחד קל מאוד להיסחף לתוך איזושהי חוויית סטודיו נפלאה שלא מתקשרת עם מה שמבחוץ, ומצד שני, 2010, ת"א, יש ליידי ציירים, אם אני לא אהיה חלק מהשיח הזה, אני בעצם אעבוד בניוטרל.

וגם, עוד דבר מאוד משמעותי שחייבים להתייחס אליו, הוא העניין של קנאת סופרים. אפשר לקרוא לזה גם אגו, אבל אגו הוא הסימפטום של הדבר הזה. כשאני נפגש שבוע אחרי שבוע עם יוצרים אחרים, גם הסטודנטים, גם המרצים, וגם דרך העבודות שלי, אז אני מקלל את המוגבלות של היכולת שלי, אבל אני לומד גם להעריך אותה או לשמוח בה, ו"לגנוב" דברים מאחרים. זה דבר מבורך. אי אפשר להיות, זה מן צחוק כזה, כי אתה אף פעם לא יכול לגנוב לגמרי, אבל עצם הנסיון הזה הוא מרחיב אותך.

זו חלק מהסיבה שבגללה החלטת לחזור ללמוד?

האמת היא שהסיבה היא הרבה פחות זוהרת. החלטתי ללמוד כי היה חסר לי הדו שיח הזה בסטודיו בעמינדב. בעיקר היה חסר לי העניין הזה של להתחכך בשדה האמנות. להיות באיזשהו מקום ולחוות את המקום הזה שישימו לב אליי ולקבל איזושהי הכרה. לא במובן של האגו, למרות שזה גם קיים, אלא בעניין של אני צייר ואני צריך לדבר עם ציירים.

אתה מרגיש הבדל בין התואר הראשון לתואר השני? איפה אתה מרגיש את השינויים?

הם מאוד, מאוד שונים. כמעט כולם כאן עברו כמה שנים מאז סיום הלימודים. זה מצחיק, אבל אני מגיע ממשפחה דתית אז כל החברים נשואים מגיל צעיר, אבל בתואר הראשון הרגשתי קצת חריג על הרקע הזה. כאן לכולם יש עוד חיים. אף אחד לא עובד רק באמנות. גם נקודת הזמן היא אחרת. האנשים כאן הרבה יותר בשלים, אז הרבה יותר מעניין לבוא איתם במגע וללמוד מהם ולקנא בהם.

אתה מזכיר הרבה את המילה קנאה.

הקנאה קיימת. בדיוק אמרתי לשירלי (אישתי) שזה לא משהו שמאפיין אותי, הקנאה. אני לא זוכר עוד מקום שאני מקנא בו, אבל באמנות זה קיים. אני מודה ומתוודה. וזה טוב, זו הרגשה של חיות, לקנא. זה מעיר את המערכת.

אתה מרגיש שזה דוחף קדימה?

מאוד. כן, זה גורם לי להיות יותר אמיץ במהלכים בתוך הציור. יש הרבה עכבות שאני מרגיש כשאני מצייר, אני מניח שאצל הרבה ציירים. גם בגודל. יכולה להיות נטייה לצייר, ובשבילי לצייר בגודל 2 מטר זה אתגר. מכל הבחינות.

איפה עוד אתה רואה את האומץ הזה בציור?

אני רואה את זה באיך שאני נוגע בבד. הבד לא משקר. יש את כל העניין הזה שאני ממש חווה את העכבות כשאני מצייר. זה בראש. כשאתה אומר, נגיד, יש פה מן דמות, ואיך אני אעשה משהו שישמו לב אליו, ואני לא יודע אם רואה אותו נגיד מישהו שאין לו קילומטרז' של אמנות.

אתה חושב שזה רלוונטי, הקילומטרז' הזה?

אז זהו, שאני לא חושב עליו כשאני מצייר. אני חושב על עצמי כשאני מצייר. מצד 1 יהיה הר, שהוא גם יהיה כמו גלידה, ותהיה לו גם קלות, אלה מן משחקים כאלה שאני עושה לעצמי.

——-

איך המשפחה שלך מתחברת לחיים בסטודיו? איך אישתך מקבלת את זה?

זה לא מובן מאיליו בשום רגע, אבל אישתי מקבלת את זה מדהים. זה מי שאני, לא יעזור כלום. אני חייב את הזמן הזה בשבוע להיות עם עצמי ולעשות דברים ממשיים בעולם כמו לצייר, היא מאוד מאוד תומכת, מאוד מאוד מפרגנת, כן, בלי זה לא יכלתי. אני יכול להגיד מצידי, מעבר לתמיכה המקסימה שלה, שבגלל שיש לי את הזכות להעביר יותר מחצי מהזמן שלי בסטודיו, במעין חיי רוח כאלה, אז אני מאוד מאוד משקיע בחיים הארציים, בעניין של להיות האבא הכי טוב ולהיות בבית. מאוד חשוב לי להיות אחוז בחיים. זה מצחיק, אבל באיזשהו מקום, השילוב הזה בשבילי הוא הדבר היחיד שעובד. להיות גם בחיים וגם פה. הרבה אמנים הרבה פעמים רוצים רק ליצור, אבל אני לא יכול. זה משעמם אותי. ז"א, לא יודע אם משעמם, אבל אני לא יכול.

הילדים שלך יודעים מה זה אומר ש"אבא שלי אמן"?

הבת שלי הייתה לא מעט פעמים בסטודיו שלי. היא חיה את זה בכיף, באופן טבעי. יש לנו כמה עבודות משותפות. יש לה כמה עבודות יותר טובות מבלוק הרישומים שלי. הבן שלי עדיין קצת קטן, אבל גם הוא מגיע.

אין כמו הורים גאים..

תכלס..

ומה לעתיד?

נראה לי כמו כל אמן. אני מקווה שתהיה לי את המסגרת. יש לי את הסטודיו החדש שקיבלתי שבוע שעבר מסדנאות האמנים בירושלים. ואני רוצה שתהיה לי האפשרות להמשיך ולצייר ושתהיה לי את המסגרת לעשות את זה באופן יומיומי ושזה יהיה מרכז חיי. עם המשפחה והכל. גלריה, וכל הדברים האלה.

ועכשיו למשחק אסוציאציות קצרצר..

אמנות – ים.

משפחה – הכל.

ציונות – יש בי את זה.

לימודים – אחד הדברים הכי חשובים שיש.

עתיד – כמעט לא חושב על זה.

—-

אני רוצה לקחת עוד רגע קטנטן ולהודות למתן על הראיון המקסים.

אז תודה, ואני מקווה שנהניתם, כמו שאני נהניתי..

תגיות: אמנות, אמנות ישראלית, בצלאל, מתן בן טולילה, ציור, ראיון

כתובת טרקבק | RSS תגובות