זה לא אני, זה המצב!

שבוע שעבר סיפרתי לכם על התערוכה "הוי/אוי אלוהים", והשבוע אני גאה להציג בפניכם ראיון עם אחד האמנים המוכשרים שמציגים שם, איתמר יכין.

יכין, אמן צעיר (ומוכשר, כבר אמרתי?), סיים לפני מס' שנים את לימודיו במדרשה לאמנות, ומאז הספיק לא מעט. הוא הופיע בבמת מיצג, הציג בתערוכות קבוצתיות שונות, ואפילו הצליח להגניב תערוכת יחיד בחלל התצוגה "גם גלריה" הצמוד למספרה, אבל בשבילו זה לא מספיק. יכין יודע את מה שכל אמן מתלבט ואמביוולנטי יודע. אמנות זה מורכב. זה טיפשי אולי, אבל זה מורכב.

 

ספר מעט על התחושה הזו.  

לעשות אמנות גורם לפעמים לאיבוד פרופורציות מוחלט. התחושה שמה שאני עושה חשוב, שהבחירות וההחלטות הן הרות גורל, שצריך להתעקש על הפרטים המדוייקים שיגרמו לעבודה להיות טובה לעומת לא מדויקת ומפוספסת, וגם הדרך המעורפלת שלנו לשפוט אמנות ולהסביר למה כן או למה לא, בעיני זה לעתים קרובות נסיונות להדחיק את העובדה שאמנות זה לא חשוב. ושגם אם זה היה חשוב אין לאף אחד את המפתח להבין אין עושים את זה טוב, איך ללמד אחרים ואיך ללמוד מהם. מה שנשאר הרבה פעמים במקום חקירה אמנותית ותהליך יצירתי זה אגו שמשחק עם עצמו בלהתנפח ולהתכווץ, ואם הצגתי, ואם פירסמו, ואם הייתי מהמם בפתיחה או השתכרתי וביזיתי את עצמי.

 

 

 

אז אתה מגדיר את עצמך כאמן?

יש משהו לא בוגר, לא מתחייב ולא לוקח אחריות בציפיה הזו שיחזרו אחרי ויבקשו ממני להכין ולהציג. זה אפילו נרקיסיסטי ולא מחובר למציאות, בסך הכל אני אמן לא מוכר שלא טרח לסיים בית ספר. אז בגלל שאני לא אוהב לחשוב על עצמי את כל הדברים האלה, ובגלל שאני נטול סטודיו ועושה אמנות לעתים רחוקות, כששואלים אותי מה אני עושה בחיים אני אומר שאני ספר.

ואיך בכל זאת אתה מגדיר את עצמך?

הגדרה עצמית היא עניין לא פתור. כשהייתי אומר שאני אמן מיד היו מתחילות לנקר כל מיני שאלות: האם אני עושה את זה מספיק כדי להיחשב לכזה? האם מישהו מכיר אותי ככזה? הרגשתי שלא עברתי את תקופת החניכה שבסופה אני לא ארגיש מוזר להציג את עצמי כאמן. אז הפסקתי להציג את עצמי ככזה.

בצבע טרי האחרון דיברתי עם מישהי וסיפרתי שלמדתי במדרשה. היא שאלה אם אני אמן ובאינסטינקט אמרתי שלא, אבל אז היססתי ואמרתי שאני עוד שוקל את זה. מאז שאני ספר הרבה יותר קל לי לענות על השאלה "מה אני עושה", שהמשמעות שלה היא בעצם מה אני. אנשים אוהבים דברים ברורים, קצוות סגורים, יש כאלה שמדברים איתי ונכנסים לאי שקט כי הם לא מבינים מה אני עושה אם אני לא עובד במספרה ואיך אני בעצם מתקיים ואני כמו טמבל נותן להם את כל הפרטים כי אני לא רוצה שיישארו באי נוחות הזו. הצורך האנושי להכניס הכל לתבניות מוכרות הוא כזה גדול עד שמורים במדרשה, אמנים בעצמם שמודעים היטב לדרך שבה רעיונות מתגלגלים לכדי עבודת אמנות –  לעתים בנסיבות אקראיות לחלוטין –  היו דורשים מהתלמידים הסבר לגבי המניעים שלהם. אנשים קצת פחות מנוסים שואלים בבוטות "מה זה אומר? מה ניסית להגיד?", כאילו שאדם מחליט לומר משהו ואז מצפין אותו בעבודת אמנות כדי שהצופה יוכל לחלץ את הרעיון בתקווה שלא יאבד בתרגום. אנחנו רוצים לדעת בדיוק מה עומד מולנו למרות שאם היינו בודקים את עצמנו היינו נאלצים להודות שאין תשובה אחת ולפעמים אין תשובה בכלל. וזה עדיין לא מבטל את מה שיש.

 

 

 

 

ציינת שהיצירה לא מהווה אצלך צורך קיומי.

צייר אחד אמר לי פעם שהוא קם בבוקר וצריך לצייר, שזה צורך קיומי בשבילו. היה לי קשה להתחבר לזה. אני מסתדר נהדר בלי לעשות אמנות, אני אפילו קצת שונא את העשייה עצמה. אני מגיע אליה כשיש לי סקיצה בראש, ואז משתדל לסיים אותה כמה שיותר מהר. זה מנוגד לרוב מה ששמעתי ולמדתי על תהליכים וחקירה אמנותית אבל אני מניח שככה זה עובד לי ושזה לגיטימי.

 

 

 

כשסרגתי את העוברים למוזיאון הטבע (קבוצתית במוזיאון פתח תקווה באצירת רויטל בן אשר פרץ) בכל זאת נדרשתי לאיזה תהליך, היו התלבטויות לגבי המימדים שלהם והייתי צריך לפתח טכניקה ולמצוא איך לבנות אותם. אחרי שהכנתי שלושה כבר היו לי כל התשובות ומבחינתי יכולתי לסיים שם, אלא שעבודה למוזיאון ברוב המקרים מבקשת היקף קצת יותר רציני והמשכתי לסרוג במאמצים אדירים, כל כמה זמן הכרחתי את עצמי להכין עוד אחד, ועשיתי את זה בחוסר חשק ובאומללות נוראה.

בסוף הצלחתי למלא שני ארונות עם דלתות זכוכית בצנצנות עם עוברים סרוגים. קיבלתי תגובות טובות על העבודה וכמובן שאני מעריך את ההזדמנות שניתנה לי להציג במוזיאון,  אבל אחרי זה נשבעתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני סובל בשביל אמנות. אני באמת לא מבין בשביל מה, אני אפילו לא מתפרנס מזה. אולי בגלל זה העשייה שלי היא די דלילה.

כשלמדתי במדרשה לאמנות מאוד אהבתי את זה שכל פעם המורים היו נותנים אתגר, הנחיה מאוד מעורפלת, לפעמים אפילו רק כותרת, ואנחנו היינו צריכים להביא עבודה שתענה על ההנחיה, לפצח את זה לפי ראות עינינו. אחרי שעזבתי בסוף שנה ב' הפסיקו האתגרים ומצאתי את עצמי עושה פחות ופחות, ומקווה שתיפול עלי הנחיה כזאת. לאחרונה זה קרה עם הוי/אוי אלוהים ואני מאוד שמח שזה קרה כי זה משאיר אותי בתחום שאני כל הזמן מזניח ומתרחק ממנו.

 

 ספר מעט על העבודה שאתה מציג שם.  

בהוי/אוי אלוהים אני מציג שתי עבודות.

אחת היא יציקת פלסטיק של הפטמה שלי, מוקפת גימור סרוג. השניה (או למעשה הראשונה) היא אוזן חזיר מיובשת שגם לה גימור סרוג.

 

 

 

 

איך נראה תהליך העבודה שלך על העבודות האלה?  

הוזמנתי ע"י האוצרות יפעת גלעדי ויעל קינן להכין משהו לתערוכה. הייתי בחנות בעלי חיים לקנות אוכל לחתולים ומצאתי שם אזני חזיר מיובשות (מסתבר שיש כלבים שאוהבים לכרסם אותן). זה התאים לי בגלל השם של התערוכה. עשיתי כל מיני נסיונות ובסופם הגעתי שוב לתחום שכנראה שולט ביצירה שלי אם ארצה או לא – סריגת קרושה.

אז סרגתי לאוזן החזיר גימור תחרת קרושה והייתי מרוצה מהתוצאה, כי בדיוק כמו עם המצעים – זה גרם לה להיות יותר יפה ושווה מסתם אוזן של חזיר. יותר מזה, זה גרם לה להיות חפץ נחשק בזכות העבודה העדינה והברק של חוט הכותנה המשובח, ואהבתי את הצרימה שמתעוררת כשמתאווים לאוזן של חזיר, כמו גם את הניגוד בין התחרה הבתולית לבשר הטמא. זו לא הפעם הראשונה שאני מקיף חפצים בגימור סרוג, אבל מבין אלה זו העבודה הכי מעוררת רגשית לדעתי. אולי זה גם קשור לעובדה שבכל שאר העבודות נאלצתי להדביק את התחרה לחפץ ופה ממש סרגתי את שולי האוזן, כמו שסורגים לתוך שולי מפית או ציפה. להרגשתי זה עושה את זה יותר קרוב למקור וכך יותר "אמיתי".

אחר כך שמעתי מיעל ויפעת שחלק מהתערוכה יוקדש למגדר והוזמנתי להכין עוד עבודה לצורך כך, ואמנם יש איזו נגיעה במגדר כשגבר עוסק במלאכה נשית אבל זה לא סיפק אותי וכדי לשעשע את עצמי ולהפוך את זה לקלישאה החלטתי להוסיף אמנות גוף. 

למרות שסריגה לא תמיד הייתה מלאכה נשית, הידע של רובנו מגיע אחורה רק עד התקופה בה היא הייתה שייכת אך ורק לנשים (יחד עם עוד מלאכות טקסטיל עדינות), ואני חושב שמכיוון שכך אמניות גוף השתמשו בה כדי לייצג נשיות, לחזק או לערער אותה. יש במלאכות יד גם מימד של בריאה ויצירה וזה מתקשר יפה עם הגוף הנשי.

נקבות היונקים מפתחות חיים ברחמן ומקיימות אותם לאחר הלידה מפטמותיהן. זכרים אמנם נדרשים לסייע בתחילת התהליך אבל אין להם רחם והם אינם מזינים את הצאצאים מגופם. מדוע, אם כך, יש להם פטמות? התשובה לא מספקת ולכן גם לא מעניינת, אבל העובדה שיש לי איבר שהיעוד הקיומי שלו, כמו מלאכות היד, הוא נחלתן הבלעדית של נשים התאימה לי לרעיון של עבודה בנושא מגדרי. ואם הפטמות שלי הן רק לקישוט, לעטר אותן מדגיש את העניין. ועוד משהו אחרון לגבי העניין הזה, לפטמה, בניגוד לרוב האיברים, יש שוליים ברורים ועל שוליים, כאמור, שמים גימור.

 

 

 

 

 

אתה משתמש הרבה באריגה וסריגה, המקושרים לעבודה נשית. מה יש בטכניקה הזו שמושך אותך?  

היו תקופות שמלאכות יד היו תעסוקה מקובלת ונפוצה לזמן הפנוי ואפילו היוו חלק מעבודות הבית. פריטים מוצלחים במיוחד (נגיד שאל או מפה עם דוגמה מורכבת) נשמרו לאורך שנים ועברו בירושה. כך גם שודרגו מצעים פשוטים, ע"י הוספה של גימור תחרה, והצטרפו לתיבת הנדוניה. היום זה כבר לא מקובל כי אנחנו ממלאים את הזמן הפנוי שלנו אחרת.

הפעולה הזו של הוספת גימור עניינה אותי כי היא שינתה חפץ גנרי ופונקציונלי ונתנה לו גם עליונות על פני מצעים רגילים וגם אפיון וייחוד שאני חושב שהם צעדים ראשונים ליצירת זהות. עוד משהו שאני מקשר לזהות היא פעולת התיחום – הדגשת השוליים שמחדדת את החפץ ומבדילה אותו עוד קצת מסביבתו. 

 

 

 

 

 

האם יש קשר בין הזהות המינית שלך לבין העשייה שלך? איפה אפשר לראות את ההשפעה?

אני מניח שלא יכול להיות נתק בין הזהות שלי והעשייה שלי. קשה, ולדעתי אין סיבה, להפריד זהות למרכיביה. באמת, עד שגיבשתי אותה.. כן, משפיעים זה שאני גבר, וזה שאני הומו, אבל גם זה שגדלתי בקיבוץ וזה שאני חי בתל אביב ושאני בזוגיות ומגדל חתולים – הרבה גורמים שמשפיעים על הזהות שלי נכנסים בדרך עקיפה למעט האמנות שאני עושה. לגבי דרכים יותר ישירות? אני מאוד חושש ונזהר מלייצג השתייכות לקבוצה או דעה. גם כי שאיפת הילדות שלי הייתה דווקא לא להשתייך אלא להתבדל (ואולי זה מסביר את נושא התיחום בתחרה), ועד היום אני די גרוע בקבוצות וצוותים, וגם כי אני מעדיף לעשות דברים פתוחים לפרשנות מתוך הבנה שהדבר היחיד שמשותף לכל הצופים הוא היכולת לעשות הקשרים, וההקשרים הם בדרך כלל לחוויות פרטיות, ולא לרעיונות חברתיים.

אז אני לא בארון בשום צורה אבל אני לא חושב שהעשייה שלי היא הומוסקסואלית. ולמרות שאני גבר שעושה דברים לא גבריים, אני מקווה שהאובייקטים עושים את העבודה בלי הסיפור המעשי ובלי כוונת האמן. לפעמים הדברים הכי יפים מתקלקלים ברגע ששומעים שיחה עם האמן, פתאום כל הרבדים משתטחים לכדי צרור של רעיונות שחוקים שבין כה וכה לא היו המניעים האמיתיים לעשייה אלא הרהורים לאחר מעשה, נסיון לתפוש את הקסם החמקמק שמניח את כל הדימויים במקום, לאלף אותו ולקחת עליו בעלות ולגייס אותו לטובת אג'נדה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגיות: איתמר יכין, אמנות, אמנות ישראלית, ראיון

כתובת טרקבק | RSS תגובות