זה לא אני, זה המצב!

 רובנו מכירים את המצב הבא: אתה מסיים 3 או 4 שנות לימוד במוסד מכובד להשכלה גבוהה, ופתאום לא מוצא את עצמך. אתה מגלה כי המציאות עליה למדת ואליה שאפת לא קיימת כלל. למעשה, המציאות אליה שאפת היא לא פחות ולא יותר מפנטזיה רחוקה. המציאות האמיתית, שונה בתכלית.

לאחרונה נפתחו תערוכות הסיום של בתי הספר הגבוהים לאמנות. תערוכות סיום הלימודים מכילות בתוכן אוסף של חלומות, תקוות, רצונות ושאיפות של האמנים הצעירים, ובעצם מסמלות את הולדתם לתוך עולם חדש. עשרות בוגרים חדשים יצאו אל העולם הגדול, חמושים באידיאלים חזקים ובציפיות גבוהות, חולמים להיכנס לתוך עולם האמנות.

אך מהו בעצם העולם הזה, והאם הוא באמת מוכן לקבל את האמנים הצעירים האלה לתוכו? זהו עולם החלומות. או כמו שידיד שלי אמר לי לא מזמן: "אני מתחיל לחשוב שקצת עבדו עלינו עם התואר הזה".

אני תוהה, מי לא היה רוצה לצייר כל היום? תחשבו על זה: לשבת כל היום בסטודיו, להיות מוקף בצבע, בדים, ומגוון חומרים שונים. כל היום לרשום, לצייר, לפסל. לצאת כל יום עם תוצר חדש, או מחשבה חדשה. להביא משהו חדש כל יום לתוך העולם. תודו שזה נשמע כמו פנטזיה מעולם אחר. בתי ספר כמו בצלאל, המדרשה, שנקר, ועוד אי אלו, מוכרים לאמנים הצעירים את האשליה שזה אפשרי, ושאין שום אפשרות אחרת. אז לחלקנו באמת אין אפשרות אחרת, אבל הלוואי ויכולנו להתפרנס מזה. איזה תוקף יש לזה בעולם האמיתי,  וכשאני אומרת העולם האמיתי, אני מתכוונת לעולם הכלכלי והחומרי בו אנו חיים.

אילו אפשרויות יש לאמן השואף להתפרנס מאמנותו? לצערי, לא הרבה. במיוחד במדינה הכה קטנה שלנו. מרבית האמנים נאלצים להתפרנס מעבודות צד שוליות, כדי לממן את החיים ואת החלום, וזה אם יש להם מזל והם לא מאבדים בדרך את החלום. רוב האמנים "מאבדים" את האמנות בדרך, כי הרי אמנות זה לא פרנסה..

התערוכה "אמנים בעבודה" (אוצרים: עדן בנט ואדם אבולעפיה, שהציגה מסוף מאי ועד תחילת החודש בגדה השמאלית) התייחסה למצב הזה בדיוק, והראתה איך אמנים שונים מתמודדים עם הצורך להתקיים כלכלית, במקביל לקיומם האמנותי. לאמנים הטריים לא נותר אלא להתעמת עתה עם המציאות העגומה.

מתוך הקומוניקט: "התערוכה עוסקת בזהותם של האמנים עצמם כעובדים. אמנים רבים מתפרנסים מ"עבודה נוספת". הם עובדים בהוראה וחינוך, מלצרות ושירותים, מלאכה ועוד. לעתים קרובות עבודה נוספת זו נחשבת להכרח זמני ולא מהותי לזהותו של האמן, גורם מנוכר שגוזל זמן וכוח או במקרה הטוב מהווה מסגרת מקצועית נפרדת. מבלי להתעלם מכך שרוב האמנים היו עוזבים הכל ומתמסרים לאמנותם אם הייתה להם ההזדמנות הכלכלית לעשות זאת, התערוכה בוחנת כיצד אמנים מצליחים להשתמש בעבודתם הנוספת ולהפוך אותה ממקור הכנסה גם למקור השראה. הביטוי “Artist at Work" מתייחס בדרך כלל לייצוג של תהליך היצירה של האמן בסטודיו. ייצוג שכזה אמנם חורג אל מעבר למוצר האמנותי המוגמר בכדי לחשוף תהליך, אך בכל זאת שומר על ההבחנה בין הייצור האמנותי לייצור החברתי-כלכלי. אמנים בעבודה מנסה לאתר מקומות בהם הבחנה זו מיטשטשת. האמנות קשורה בטבורה לתנאי החיים החברתיים בהם היא צומחת, ובהיותה אופן ייצור ייחודי היא יכולה לחבור לחיים ולהתערב בהם באופן יצירתי או חתרני. אמנים בעבודה תנסה להראות כיצד ה"עבודה הנוספת" על צורותיה המגוונות  נכנסת לתוך עבודת האמנות, ומנגד, כיצד האמנות יכולה להתערב בעבודה".

התערוכה הצליחה לגעת בנקודה רגישה זו, והציגה מעל ל-30 אמנים המתפרנסים מעבודות שונות. בחלק מהעבודות באה לידי ביטוי הנטייה הטבעית של האמנים כיוצרים (צלם חתונות, גרפיקאי, מורה לאמנות, אסיסטנט בגלריה), ובחלק פחות (עוזרת בית, גנן בגן ילדים). תהיה הפרנסה אשר תהיה, היא מחלחלת לתוך האמנות, ומרחיבה את גבולות היצירה.

אין לאמן של היום ברירה אלא לחיות כך. זה מה שיש למדינה שלנו להציע.

לאחרונה הודיעה לימור לבנת, כי המדינה תתחיל להעניק תשלומים לאמנים בשם המדינה. "במשך שנים רבות, החברה הישראלית נהנתה מכישרונם הנפלא של אמנים רבים. לכן, כאשר מגיעה השעה שבה הם נזקקים לעזרתנו, זו לא רק חובתנו לסייע להם אלא גם זכות גדולה שנפלה בחלקנו לגמול להם בחזרה", אמרה. קריטריונים לסיוע, בסך 500 אלף ₪, יגובשו במהלך החודשים הקרובים ע"י מינהל התרבות, לאחר אישור תקציב המדינה בכנסת.

תשלום זה נועד כדי שאמנים לא יגיעו למצב האבסורד בו חיים האמנים הוותיקים כיום. אותם אמנים שלא וויתרו על החלום הזה שלהם, והיום נותרו ללא כל. ללא כל, כמובן, חוץ מהאמונה בחייהם כאמנים. אמונה באמנות, שהתרופפה אף היא עם השנים. אני לא יודעת אם לימור לבנת התכוונה גם לאמנים פלסטיים, אבל למען אותם אמנים צעירים שמסיימים את לימודיהם, אני יכולה רק לקוות.

תגיות: אמנות, מרסל דושן, קונפוציוס

כתובת טרקבק | RSS תגובות