נוב 25 2009
בין אלפרד לשליט
ואלס עם באשיר
אחד הזכרונות הכי ישראליים-עצובים החקוקים לי בראש, שייכים ללא ספק לרגע הירידה מהמטוס. זה היה בשנת 2008, כשהוחזרו גופותיהם של החטופים הישראלים אהוד גולדווסר ואלדד רגב. אולי הייתי צעירה מדי, תמימה מדי, או אפטימית מדי. אולי גם וגם וגם. אבל באמת הופתעתי. באמת ציפיתי לראות אותם יורדים מהמטוס, עם חיוכים חיים תמימים שכאלה. כנראה שבכל זאת הייתי תמימה. ואני מודה, הרגע ההוא, המראה הזה, של הארונות הנישאים מהמטוס, שברו משהו מהאופטימיות הישראלית הטבועה בכולנו. לרגע קטן, כבר לא האמנתי ב"יהיה בסדר" שכולנו מכירים כ"כ מקרוב.
השבוע, בעקבות התעוררות התקוות המחודשת בנוגע לשחרורו של גלעד שליט, נזכרתי בהרגשה ההיא, ברגע ההוא. בהתחלה, קראתי שהכוונה היא לסכם את העסקה לקראת חג הקורבן שיחול בסוף השבוע הקרוב. שרים הודיעו כי כל החלטה לגבי שליט תאושר בממשלה, ואפילו החמאס הצליח להסכים. בהמשך קראתי במקום אחר כי גורמים בחמאס אומרים: "המשלחת שלנו תדון בהתפתחויות, ואם בשעות הקרובות לא תתבהר התמונה מבחינת עמדות ישראל, אז אין סיכוי שהעסקה תתבצע לפני החג, וגם כלל לא בטוח שהיא תתבצע בימים שאחריו". גורמים מירושלים מסרו כי הם מעריכים שהפערים בין הצדדים אינם גדולים, "אבל אצל החמאס אף פעם אי אפשר לדעת".
ואני אומרת: זה נשמע כמו שוק. וכשאתה קונה בשוק, אתה לא יכול לדעת מה תקבל. ואולי, כשאתה קונה בשוק גדול יותר ומוכר יותר, אתה יכול לקוות, אולי (שוב), שתקבל איזושהי אחריות על מה שאתה כ"כ רוצה. ובשוק הזה, אני יכולה רק לקוות שלא נפסיד. שהפעם, יהיה בסדר.
—
ולשוק מסוג מאוד מאוד (מאוד מאוד!) אחר, גלריה אלפרד חוגגת בחנוכת בית חגיגית, את משכנה החדש ברחוב לבונטין 19 בת"א. החגיגה, שתחול ביום חמישי הקרוב ותמשך 3 שבועות, תיערך בצורת תערוכת מכירה חגיגית, בה יציגו אמני הגלריה, יחד עם יותר מ-50 אמנים אורחים. התערוכה תציג ציורים, פסלים, רישומים, צילומים ואובייקטים, ככה שכל אחד יוכל למצוא שם לפחות משהו קטן שהוא אוהב. היצירות יועמדו למכירה בסכומים בין 100-1000 ₪.
גלריה אלפרד נפתחה לפני 4 שנים ע"י קבוצה של אמנים צעירים והנה עמותה ללא מטרות רווח. מטרת הגלריה היא לקדם אמנים צעירים, ולהעניק להם חשיפה ללא מטרות רווח לגלריה (אם כי 50% מההכנסות מתערוכת המכירה ישמשו להמשך קיומה ופעילותה של "עמותת אלפרד לקידום אמנות ותרבות", מטרה שאני אולי דוגלת בה – קידום האמנות והתרבות, כמובן – אך עדיין, זוהי נק' ראויה להדגש).
גלריה אלפרד מונה 12 חברים/אמנים אשר משתתפים באופן פעיל בכל האספקטים של פעילות הגלריה- לרבות אוצרות, תפעול, השתתפות בהוצאות וכמובן הצגת תערוכות. האופי השיתופי של הגלריה מאפשר סביבה תומכת דינאמית לאמנים להציג את עבודותיהם. הקמת הגלריה נבעה במידה רבה מתוך הצורך של האמנים לבטל את התלות בגלריות הגדולות, המבוססות, המקיימות את השוק האמנותי הישראלי ומתוך הכרה שהמרכז האמנותי בארץ, ובתל אביב בפרט, קטן ומסוגר. הגלריה מאפשרת את הקידום האישי האמנותי של כל אחד מחבריה (תוך מתן חלל תצוגה והפעלת יחסי ציבור), וכמו כן מגדילה את המרחב האמנותי ומציעה אופציה אמיתית להרחבת השוליים של שדה האמנות בתל אביב.
אוצרות והפקה: יובל כספי, דפנה גזית, יעל עמית ואפרת גל.
אמני גלריה אלפרד: מיכל בנדרסקי, עדי בצלאל, דפנה גזית, אפרת גל, ראפת חטאב,
דביר כהן-קידר, נועה ליברמן, מרגרט סטרוטר, גידי סמילנסקי, יעל עמית, יואב שביט ואיתי שמואלי.
אמנים אורחים: רועי אבידן, אלי אהרוני, יערה אורן, שרית אכטנברג, שלמה אפרתי, דוד בובטס, נעמה בן יוסף, רותי בן יעקב, יעל בן שלום, בועז ברקני, עתר גבע, ג'יי אל, מיה גלפמן, מרים גמבורד, צוקי גרביאן, טל גרטין, איטה גרטנר, אורנה דגני, מיכל הימן, יואב הירש, רקפת וינר עומר, קרן זלץ, גלי טימן, מיכאל יגודין, אילן יונה, רועי יריב, תהילה כהן, בני כחלון, יובל כספי, דינה לוי, דודי לי, ענבל מטוס, איה מיכלין, נטלי מנדל, עידו מרקוס, יוסף סלמה, הילה סלעי, עדי סנד, מאי עומר, יורם פוגל, מישל פלטניק, רועי אבידן, צילה פרידמן, יוליה פריידין, חיימי פניכל, שחר קורנבליט, Klone, גיורא קריב, ישראל רבינוביץ, אלעד רוזן, מיכל רוטשילד, רוני רייזינגר, הדס רשף, אסנת שחם, עתליה שחר, יובל שלגי, אלינה שמוקלר, נגה שץ וקרן שקד.
הפתיחה: חמישי, 26 בנובמבר 2009, שעה: 20:00 נעילה: שישי, 18 בדצמבר
שעות פעילות הגלריה: ב'-ה': 17:00 – 22:00, ו': 10:00 – 14:00
זה לא אני, זה המצב!
Copyright © 2024 כל הזכויות שמורות .
אממ.. לגבי גלעד שליט דעתי האישית שיש לעשות הכל ע"מ לשחרר אותו
ולו רק מהסיבה שכשחייל מתגייס לצה"ל (כולם בוכים מהתרגשות וזה.., במיוחד עם זה ביום הנישואים של ההורים שלך 😆 )
אז הוא יודע שלא מפקירים פצועים/חטופים בשטח.
אם תשאלי אותי אם עדיף להיות חטוף או הרוג? אגיד לך הרוג, גם גישת צה"ל היא כזו (או לפחות היתה, כי ראינו לאחרונה שגם לגופות יש מחיר גבוה)
ולכן צריכה לדעת כל אם עברייה (את ההמשך אתם יודעים) וזו סיבה ראשונה במעלה שבגללה כל חייל חטוף צריך לחזור הביתה.
אף אחד ממתנגדי עיסקת שליט הייפי נפש לא יודע כמה חיים הציל גלעד כשישב לילות על גבי לילות בתוך טנק ושמר עלינו מפני מסתננים ומבריחי נשק ולכן אנו בתור אומה חייבים לו את זה.
מציל נפש אחת כאילו מציל עולם ומלואו .
עשה טוב ראש הממשלה שפעל יחסית בשקט וטוב עשתה המשפחה שנתנה לו לעבוד . במקרה הזה , אני אופטימי מתמיד . אין אדם בארץ – כולל מתנגדי העסקה , שלא באמת רוצה לראות את גלעד בבית . ההתנגדות מובנת לי ואין צד שטועה בוויכוח הזה , מה שחשוב כאן זו טובת הכלל. טובת הכלל היא הבאתו של גלעד הביתה . למה? למען המתגייסים הבאים. כל עוד אנחנו חיים בשכונה בה כולם ביריונים , נצטרך גיוס חובה בגיל צעיר ולהרוס תמימות של ילדים בני 18 . הם צריכים לדעת שיש מי שעומד מאחוריהם ויש מי שידאג להם . כמו שנוער רבין היום כבר מילואימניקים , ככה נוער שליט יהיה מפקדי המחר. צריך לזכור את זה .
זוכרים את הביקור של ברק וביבי בבתי הספר לכבוד פתיחת שנת הלימודים? להלן ציטוטים נבחרים:
"המדינה לא יכולה להבטיח את שלומך, את חייך או את אי נפילתך בשבי כחייל … אתה מתגייס לצבא בשביל להילחם. זה מקום שאיננו אירופה או מערב אירופה, פה מי שלא ממצמץ מול אש, קסאמים, חטיפות ובתי עלמין צבאיים – שורד … אני מציע שלא להתבכיין, שחרור שליט לא ייעשה בכל מחיר. צריך לחשוב גם על האירועים הבאים וגם על ההזדמנויות הבאות".
בתור אם עבריה לעתיד, זה צבט לי את הלב. איך אני אוכל לשלוח את ילדיי העתידיים להתגייס במצב כזה? ואני אומרת את זה כנצר גאה לבה"ד 1..
אולי זה לא העיקר, אך למען הדיוק גופותיהם של החטופים רגב וגולדווסר לא הוחזרו במטוס כי אם הועברו במכוניות במעבר הגבול בראש הנקרה, שם נחשפו הארונות לראשונה. מעניין שהזיכרון שנחקק בראשך סובב דווקא סביב הדימוי של מעמד הירידה מהמטוס, שהוא אולי "ישראלי-עצוב" קלאסי, אך כלל לא התרחש בפועל במקרה זה. הדבר מתכתב היטב עם סוגיות הזיכרון ודרכיו הפתלתלות הנידונות במהלך הסרט "ואלס עם באשיר", שאת תמונתו הצבת בפתח הפוסט, גם אם לא לכך התכוונת…
ההחלטה במקרה שליט היא בחירה בין שתי אפשרויות גרועות. הכי פחות הייתי רוצה להיות בנעליים של אולמרט או ביבי כאשר הם צריכים להחליט בנושא
הזדהיתי מאוד.
תודה.
…: וואו! נכון! זה בכלל לא היה מטוס!! (הצצתי בגוגל..). מעניין מאוד כל העניין הזה של הזיכרון, מה אנחנו זוכרים ואיך אנחנו זוכרים. אילו דימויים נחקקים בראשנו, ואילו נשמטים או מתערבבים בשאר הזכרונות הקולקטיביים שלנו, שאנו חווים כיחידים או כקבוצה. המעניין כאן, הוא שיצא לי לדבר על זה השבוע, לפני כתיבת הפוסט עם כמה אנשים שונים. כל פעם שהעליתי את עניין "הירידה מהמטוס", כולם הנהנו בעצב.
ירון: אכן החלטה לא קלה. לא קלה בכלל. גם לא הייתי רוצה להיות בנעליו של מתגייס צעיר היום, "נוער שליט", כפי שיותם כינה אותו כאן. האם הייתי רוצה להכניס את עצמי במודע למצב בו אני לא יכולה להיות בטוחה שיהיה מי שיגבה אותי בצאתו? לא בטוחה. ולא שהצבא או אופן התייחסות המדינה לחיילים השתנו באופן קיצוני מאז שאני הייתי בצבא, אבל בכל זאת.. החלטה לא קלה בכלל.
שלי: תודה לך.
זכרת מטוס בגלל החזרתם של גופות שלושת החטופים הקודמים
שנחטפו בכלבנון בנחטפו באוקטובר 2000
להלן מטוס : http://www.ynet.co.il/PicServer2/02012008/1546458/11&91%3B1&93%3B_wa.jpg
וכן החזרת גופותיהם של חללי אסון השייטת ב 97
לסיכום העניין הזה, לא נותר אלא להיאנח בשקט, ולקוות שיהיה טוב..
נכנסתי לאתר של גלריה אלפרד ומצאתי שם כמה מייצגנים פלצנים אבל גם שני אמניות נהדרות:מרגרט סטרוטר ושרה מרקס. שלא תגידי שאני רק אנטי!
חלילה 🙂
האם אפשר לדעת מה מצא חן בעיניך בעבודותיהן?