זה לא אני, זה המצב!

…"פופ בארץ חמדת אבות, מכוערה שלי, ארץ אכזבת חלב ודבש. לא ציירתי את הגרניקה, כי נולדתי בגבעתיים, כאן. גבעתיים עם הכנסייה הקטנה במרכז הכפר, עם אלדמה הזקן מנגן באקורדיון, על הגשר שמעל הנחל, עם קושניר שמראה לתיירים יפניים את המכתש, עם מוזאון הצייר, שנפתח סמוך לבית האופרה סטודיו. עם המורה להתעמלות נשר שסוחב על גבו עמוד שיש מקרטון מעוטר, עם המורה תחיה שהזאב הקיא אותה, עם החבר בנגוריון והמזכיר סטאלין, ושמש שחורה יפהפיה, וקלקר מחרב, ורד-רד הערב.

גם לריבוע יש רקע תרבותי, אבל לעיגול יש עומק ביוגרפי.

כל דברי ימי שירנו, מוטי מחרוזות, ותהי אנו לעצרת. חוליות חוליות יצאו בלילות, להשחיל שיר לשיר, כדורים שרקו נעימות, רועים כיבסו כבסים בפרהסיה, לוחם פצוע נמכר במכירה פומבית. אותו קונה קנה את קרב הראל, אקוורל אחרי רסטורציה. עם נבחר פעם ראשונה, עם נבחר פעם שניה, עם נמכר.

בעוד הברזל חם, חיל השריון אימץ פלוגה של פסלים. חלודה נביאה הנציחה את מתינו. כשהברזל ימות, יעשו לו מצבת שיש. אנחנו גוייסנו לכל החיים. משורה שנייה ישחרר רק המוות.

גפנו תחת, טעינתו תחת, ותהי לנו לאסוניה. מתינו על כתפינו כצאן לכטבח, חוטא בשירה ירוחם. מה יפות דחלילות בכנען, הו נהנתן מיילל. מילא הכאבים, אבל הקיבות. אשריה גברו.

יש לי קליטת עליה טובה. הייתי כור היתוך, הייתי כחולמים, הייתי בהגשמה. הקהל- דעת, הגזירה- רוע, התנועה דין ובכל פינה משגלי שורשים. או הו, או אוי. אוי ארצי.

לפעמים אני משעשע את עצמי בכתיבת צוואות.

החלטתי לצוות שאחרי מותי יעטפו את גופי בתחבושות של גבס, עד שאהפוך למומיה לבנה. ואז יצבעו על חזי כתם אדום של דם, ויעמידו מעליי בובת אחות רחמניה, ויכניסו את שנינו למשלט משוחזר, ושם יניחו אותי על מיטת שדה מתקפלת, ולידי ספל פח לשתיה, ומנורת נפט למאור. ואני, כלומר לא אני, אלא פצוע תש"ח אלמוני, אהיה חלק מחצר הקיבוץ הישנה והמשוחזרת, ובני נוער יעברו על פני, על פני פי החסום, ולא יהיה לי איתם שום ויכוח, אפילו לא שיג ושיח לוחמים, גולם של גבס, טבוע במסכת, שאף פעם לא היה שותף לה, אך נולד ממנה ובתוכה ימות.

אשמח אם מעל בובתי יוקרן סרט יבן בשחור ולב, וחלוצים לוחמים יהרגו בה במהירות כפולה, וחייהם המרצדים יתקצרו בחצי. אני מניח שמדי פעם יחצה את המסך נחיל של ערבים מאיימים ומפחידים, שינסו למחוק את הישוב היהודי מעל פני האדמה. והמת, כלומר אני, אמשיך להיפצע אלף פציעות. מורים יסבירו מלפני ומאחורי ומצדדי, ומדריכים ישעינו על בטני המגובסת מקל עזר להדרכה.

אך לו הייתי מת פעמיים, הייתי רוצה שייצקו את גופי בברונזה, ויניחוני בסימטה פריזאית, ליד ספסל בפינת רחוב, היכן שיונים ינקרו משרידי ראשי את הקיבוץ. תיבש לשוני לחיכם של מייבשי הביצות. עוד נחדש את הצריף הרעוע. נבנה כותל במדבר, עיר שמחה שם, גמלים יתרוה, אורחים באו, נכנסה בם אלימות. קרואים הגיעו, נכנסה בם ריקנות. על הנגב יורד ליל הסתיו, והרחובות מלאו יונקים ומפצחים וחובטים, מתוקי מבט ונוצצי עיניים, אם הופכים אותם שלג נופל מכיסיהם, קודרים. קודרים פני השמים.

כשסבא מת, הניחו את גופתו על הרצפה, ושמו נר למראשותיו, שהטיל את כפות רגליו כשני ברושים על הקיר. ספתא ספקה כפיה כשאב ביניהם, שלהבת הנר הנעה כמו ברושים, כפרודיה על התפילה. ובין הברושים, יורד הערב. הסתכלי, הצל.

ונניח שצריך שיהיה אדם כותב צוואה כל יום לשם המליצה והשעשוע, אבקש בתוך כך, שיונח כיכר לחם חום מתחת לראשי, שירפדוני בתפוחי אדמה, שישמחוני באבטיחים, שייבלו את אוזני בדובדבנים, ושיגדו: האם לאסוננו במיטבו אכן באנו לידי העדר מסקנה? והאם יש סיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת?"…

(הצוואה של יאיר גרבוז, מתוך אירועי הפצ'ה קוצ'ה ה-8 (בלה בלה ביפנית), המפגיש יוצרים על במה 1. כל יוצר מקבל 6:40 דק' על הבמה, בהם הוא רשאי לעשות ככל העולה על רוחו).

—

"רדי מיידעלה" היא תערוכה של גרבוז המציגה בימים אלה בגלריה הגדולה של המדרשה לאמנות. בתערוכה מוצגת סדרת רישומים, המהווים מערכונים קצרים על עולם האמנות. בנוסף, בגלריה של המדרשה, מוקרן סרטו "האחים מאסטרו" מ-1975. זהו סרט סופר 8 בדיוני, המציג עולם בו מתערבבים הפנטסטי, היומיומי, הקודש והחול.

התערוכות מתקיימות לכבוד פרישתו של גרבוז מהנהלת המדרשה לאמנות.

—

ואי אפשר לדבר על גרבוז, בלי להזכיר את רפי לביא. בימים אלו מתקיימת התערוכה "20+ וקם דור שלא ידע את רפי לביא", בגלריה זומר. התערוכה מתייחסת לקבוצה 10+, אותה ייסד לביא. בתערוכה מוצגים עבודות של אמנים צעירים, בוגרי המדרשה. בין המציגים: אדר אביעם, עמית אישטיין, עלמה אלורו, שמחה טללייבסקי, רחלי רוטנר והדס רשף, שגם אוצרת את התערוכה.

—

אפרופו צוואות, אחרון חביב: גדעון גכטמן. במלאת שנה למותו, מוצגת כרגע בגלריה שלוש התערוכה "אתם לא רואים שאני הולך באוויר?". גכטמן היה אמן הבית של שלוש במשך כ-20 שנים, והוא השפיע רבות על האמנות ועל אמנים בארץ. התערוכה הינה מחווה אמנותית לשפתו האמנותית הייחודית, והיא מציגה אמנים שונים שפעלו איתו ובעקבותיו, המקיימים בעבודתם דו שיח עם עבודתו. בין האמנים: מוטי מזרחי, גל וינשטיין, מירי סגל, הילה לולו לין, מיקי קרצמן, אורי דרומר, בן הגרי, ארז ישראלי. אוצרת: נירה יצחקי.

—-

אז, מה הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת?

תגיות: אדר אביעם, אורי דרומר, אמנות, אמנות ישראלית, ארז ישראלי, בן הגרי, גדעון גכטמן, גל וינשטיין, גלריה זומר, גלריה שלוש, הדס רשף, הילה לולו לין, המדרשה לאמנות, יאיר גרבוז, מוטי מזרחי, מיקי קרצמן, מירי סגל, נירה יצחקי, עלמה אלורו, עמית אישטיין, רחלי רוטנר, רפי לביא, שמחה טלייבסקי

כתובת טרקבק | RSS תגובות