זה לא אני, זה המצב!

לבשתי בגדים ירוקים, ענדתי תכשיטים תואמים, אפילו מרחתי לק ירוק על כל ציפורן, והייתי מוכנה. למשחק הכדורגל הראשון שלי ever. משחק אמיתי כזה, עם מכבי חיפה וכאלה, בבלומפילד והכל. אני מודה שקצת חששתי בהתחלה, כדורגל זה הרי לא הקטע הטבעי שלי, אבל מדי פעם לא מזיק לצאת קצת מהבועה הקטנטנה שלך. בכל מקרה, הגענו למגרש, ואיך אני את זה בעדינות? בחיים שלי לא ראיתי אסופה סטרייטית כ"כ עמוסת טוסטסטרון שטרחה להשקיע ככה בגרדרובה. כן כן, בדיוק כמוני, כולם לבשו ירוק. אף פעם לא ראיתי כ"כ הרבה ירוק בעיניים, אם זה לא בתוך פוטושופ.

בכל מקרה, היה מלהיב. ההתרגשות הורגשה באוויר. כ"כ הרבה אנשים מאוגדים סביב מטרה אחת, חדורים אמונה אמיתית, מלאי תקווה וציפייה, לניצחון כמובן.

האמת? זה קצת הזכיר לי פעולה בצופים. עם כל המוראל והרעל. הקופים הירוקים הגיעו עם התופים שלהם, הקישו לפי הקצב, והלהיבו את הקהל שכבר הגיע נלהב מהבית.  אז נכון, מנק' המבט שלי אפשר היה להשתמש קצת פחות בביטויים כמו "יאללה מלחמה" ו"אבינימני בנזונה", אבל יאללה, אפילו יפת נפש כמוני חושבת שעדיף לפרוק מתח בשירים וצעקות, מאשר באלימות חלילה, השם ישמור.

"…. אוווווווו, הירוק עולה, הירוק עולה, הירוק עולה…." האוהדים שרו וקפצו, ואני פתאום נזכרתי במשהו שחברה טובה שלי אמרה לי לפני שנים. היינו אז בפסטיבל הג'אז באילת, באמצע הופעה מקפיצה ומדליקית, ובין תיפוף לחילול, היא אמרה שחבל שאמנות לא יכולה להלהיב אנשים באותה צורה. ז"א, אמנות זה הרי סופר קול והכל, אבל תערוכה טובה לא תגרום לאנשים לקפוץ ולהשתולל ולשמוח כמו שהופעה טובה יכולה, או לחלופין, כמו שמשחק כדורגל יכול.

בואו נודה באמת. יש משהו ממש מתסכל בלעשות אמנות. אתה מתכנן, ורושם, ובונה, ומנסר, ומדביק, ותולש, ומפרק, ומתכנן שוב, ובונה שוב. וככה זה ממשיך. ואתה מתעקש. כי אתה הרי יוצר אמנות. ואתה מאמין בה. ואתה חייב לעשות אותה, כי האלטרנטיבה היא לא לעשות אותה וזה בטוח לא טוב. ואז אתה מגיע לפתיחה של עצמך, במקרה הטוב, שותה יין אדום של סגל עם חברים, צוחק קצת, ואח"כ מפרק את התערוכה ומתחיל את כל התהליך מחדש. לא משנה כמה התהליך מרגש אותך ומלהיב אותך, זה בחיים לא יהיה כמו הופעה ענקית או משחק כדורגל גדול.

אבל אתה ממשיך, ואתה מאמין, ואתה ממשיך להאמין. ואתה סוחב אתך את אמאבאחאחותבנזוגחבראוחברהכיטובה, והם מפרגנים לך ומאמינים אתך. וזאת הסיבה שאתה ממשיך. וממשיך. ומתכנן ורושם ובונה ומנסר ומדביק ותולש ומפרק שוב ומתכנן שוב ובונה שוב. כי אתה מאמין, מאמין באמונה ובאמנות. גם אם לפעמים זה קצת מתסכל.

אבל לפעמים, כיוצר, אתה מקבל איזשהו פידבק חיובי ממקור לא צפוי. ואז אתה מתחיל לשיר ולקפוץ כאילו אתה במשחק כדורגל, ואתה נלהב ואתה מאושר. באמת מאושר. ואז אתה נזכר שזאת בעצם הסיבה שבגללה אתה עושה את זה. כי בין תסכול לתסכול קיימת גם ההתרגשות מהיצירה עצמה. וההתרגשות הזו, יכולה להפוך אותך להכי מאושר בעולם, יותר מאשר שהופעה, או משחק, או אנ'לא יודעת מה יכולים.

ואם אתה מאושר, אז אתה יוצר.

ולזה, אין תחליף.

נ.ב.1., יש לי בשורה מרגשת. ביום חמישי הקרוב, אני אתחיל לכתוב טור אורח שבועי ב"ערב רב". אני מודה, אני תוהה לגבי ההשלכות של העניין על הבלוג. זה לא שאני מתכוונת, חלילה, להפסיק לכתוב אליכם. אני אפילו לא מפחדת שייגמר לי מה להגיד. אבל עדיין… אני קצת חוששת (במקביל ל"נרגשת"). אבל, וזה "אבל" גדול, אני מאמינה שאסור לא לנסות דברים רק בגלל שהם גורמים לנו לפרפר או שניים בבטן. אם כבר, להיפך..

נ.ב.2., ניצחנו!! אוווווווווווווווווווווווו הירוק עולה…