זה לא אני, זה המצב!

נוגה שטיינר התחילה לצלם תאומים בארץ באוקטובר 2009 ודרכם התוודעה לתופעת התאומים בכפר בברזיל. ב-2010 נסעה שטיינר לכפר קנדידו גודווי שבברזיל, ושהתה שם שלושה שבועות במהלכם צילמה 53 זוגות של תאומים זהים מגיל שנתיים עד שמונים.

"ברוכים הבאים לקהילה החקלאית וארץ התאומים" – הכפר Cândido Godói נמצא במדינת ריו גרנד דו סול בברזיל ליד הגבול הארגנטינאי וידוע בשיעור גבוה של תאומים, הרבה מעבר לממוצע העולמי. האוכלוסייה שמתגוררת בו היא ממוצא גרמני, שהגיעה לברזיל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
ההיסטוריון, ד"ר חורחה קמרסה, פרסם מחקר שבו עדויות וראיונות שערך בקרב תושבי העיירה שמתוכו עולה כי יוזף מנגלה, שערך ניסויים בבני אדם באושוויץ ונמלט לאחר המלחמה לדרום אמריקה, ביקר במקום כמה פעמים בתחילת שנות ה-60. לדברי התושבים, מנגלה הציג את עצמו תחילה כווטרינר, אך לאחר מכן הציע שירותים רפואיים לנשים. לדעתו של קמרסה, קנדידו גודוי היתה 'המעבדה' של מנגלה. זמן קצר לאחר ביקוריו החלו בעיירה להיוולד תאומים. לעומתו, דוחה אורסולה מאטה מהמרכז הרפואי לגנטיקה בבית החולים פורטו אלגרה בברזיל את הטענות הללו. מכיוון שמדובר בקהילה ממוצא גרמני, שהיגרה מגרמניה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הרי שבאופן טבעי הם נראו בעלי תווים אריים. לדעתה של מאטה, למנגלה לא היה הידע ולא האמצעים באותה תקופה ליצור תאומים בקהילה.

תאומים – מוסר כפול. שטיינר ממקמת את עצמה על ציר הזמן בצומת שבין הצופה לבין מנגלה. האם קיים גבול מוסרי? היכן עובר הגבול הזה? מי אחראי לשיח האתי? הדמויות המצולמות נראות כאילו הן מנותקות מ'הזמן ההיסטורי', ויחד עם זאת נראות כבלתי מסוגלות להציג אופי עצמאי שכן ה'נראטיב' דובק בהן. הן מסומנות. 'ארץ התאומים' הופכת, אם כן, למעין זירת פשע שדבק בה מוסר כפול. התערוכה חושפת את מה שבין הנראטיבים לייצוגים שלהם, ומעמת את הרובד האסתטי עם הרובד המוסרי.

גוף העבודות של נגה שטיינר מציע לצופה התבוננות לא רק בינו לבין המצולם הבודד אלא בין שני המצולמים – "התאומים" – מהו הדבר המבדיל בין הגוף האחד לגוף השני? חוויית ההתבוננות מחלקת את המבט ובו זמנית מתרחשת החוויה של החזרת המבט כמבט מחולק. נוגה שטיינר מציעה לנו חומר להתבוננות שהוא לא חומר רגיל של דיוקנאות. הדמויות נראות כלואות בתוך הפריים, כאילו נכפה עליהן להיות שם. שטיינר מחפשת את התאום/תאומה שלה, נאבקת ב'אחר' שלה, שנראה אפל, מסתורי וכמו מחכה לה בפינה. נגה שטיינר בונה את הקומפוזיציות בקפידה. היא מנסה לקרב את הרחוק, אבל התחושה היא שככל שהיא מקרבת את הרחוק, הוא דווקא מתרחק. הדרך שלה לדון בשאלות העבר היא באמצעות הקצנה, ריחוק, ניכור. היא מצווה על המצולמים להיות רציניים, לא לחייך, לפעמים גם לחשוף את גופם. לדבריה, העיסוק בדמיון הופך להיות העיסוק בשוני. כמו מזכיר את הצילום הסטריאוסקופי במאה ה-19, שניתן היה באמצעותו של התקן ראיה מיוחד להפוך חד-מימד ודו-מימד לתלת-מימד.

התאומים ששטיינר צילמה עומדים בחזית, מסתכלים למצלמה, אך מבטיהם לא נפגשים. שטיינר מנסה לטשטש את הגבולות ביניהם על ידי זה שהיא מצופפת אותם במקומות קטנים, מייצרת מגע דחוס ביניהם, כופה עליהם קירבה. היא מעמידה את האינדיבידואליות שלהם בסימן שאלה. היא מתעתעת בצופה על ידי כך שמשבשת את הסדר, מערערת את סימני הגבול. נראה כי המצולמים יודעים היטב את תפקידם בנרטיב המסופר. הם מגיעים לצילומים בבגדים זהים, משתפים פעולה עם האירוע, אך משדרים בהופעתם חוסר מנוחה, ומעוררים אט-אט תדהמה ומסתוריות. במהלך הצילום, מעידה שטיינר, היא מייצרת באופן מכוון מספר רגעים של הפסקה, שבהם היא מתבוננת ומחכה שמשהו יקרה. הפסקה זו, לדבריה, מאפשרת למסכות של המצולמים ליפול. ואז, תשוקתה של שטיינר לבחון את מה שראתה כה בוערת בה עד שהיא אינה ממתינה ודורשת מהמצולמים להיכנע לה. שטיינר מעמידה את עצמה בצומת על ציר הזמן, צומת שבו המצולמים נראים ככנועים מראש, מסומנים, כאילו משהו בגנטיקה שלהם כבר נמסר, ומה שיגידו להם הם יעשו. לעתים הם נראים כאילו  נוזלים לתוך הנגטיב כדימוי אחד. כששטיינר מכוונת את האור כמו מכת ברק, היא מנסה לשבש גבולות, להצטייר כמישהי שנלחמת על משהו, נאבקת במשהו. נדמה שהיא חשה שהעולם הוא מעין מבוך שאין מפלט ממנו, בזמן שהיא דואגת להשחיז את האינטואיציות שלה ומתבלת אותן באירוטיקה המובילה את הצופה למבוכים אחרים.

באיזה אופן מוסרת שטיינר לצופה את 'הדגימות' הקומפוזיציוניות שלה שבהן משתתפים גיבוריה?  – מה בין "כיבוש העולם כתמונה" לכיבוש התמונה כמדע?

נוגה שטיינר ילידת 1982, סיימה את לימודי הצילום בויצ"ו חיפה בשנת 2009. היא הציגה בפסטיבל pov 2009 שבמתחם התחנה תחת הקטגוריה "צלמים מבטיחים", זכתה במלגת שפילמן לצילום בשנת 2009 ומלגת קרן אמריקה- ישראל בשנת 2008. הציגה בתערוכת הצילומים היוקרתית של טיילור ווסינג בגלריה הלאומית של לונדון (taylor wessing photographic portrait prize). ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. חיה ועובדת בברלין.

"תאומים – מוסר כפול" היא תערוכת היחיד השנייה של האמנית נוגה שטיינר בגלריה חזי כהן.

אוצרת: יעל כץ בן שלום

18.06.2011 – 14.05.2011

פתיחה חגיגית: 14.05.2011 , יום שבת בשעה 20:00