נוב 05 2009
יחד, יחיד והגשם
השבוע ישבנו כמה אנשים, ודיברנו על אמנות.
זה היה אחרי פתיחת תערוכה של החברה הכי טובה, ככה שבאופן מאוד טבעי החלפנו חוויות מהאירוע. אחת החברות סיפרה על שיחה שהייתה לה בפתיחה עם חברה אחרת, גם היא חובבת אמנות ותרבות. חברה אחת טענה שכל דבר הוא אמנות, ושאם הוא מוצג במסגרת שכזו הוא בהכרח יהיה טוב. חברה אחרת טענה שעצם ההצגה אינה מחייבת טיב, ושטיב הוא הרבה פעמים תוצר לוואי של טעם אישי.
הבנות, כמובן, לא הגיעו למסקנה מוחלטת, כי הרי ידוע שבאמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה, אבל מצד שני גם ידוע שמוצג היום קצת יותר מדי בולשיט. אבל לא המסקנה או העדרה היא מה שמעניין אותי כאן.
כשחזרתי הביתה אחרי השיחה הזו, חשבתי על כל החורף הזה שהתחיל פתאום, שנייה אחרי הקיץ. יותר נכון להגיד, שחשבתי על כל הגשם הזה. זה לא שאני לא מכירה את הגשם התל אביבי, או שלא חוויתי אותו מקרוב גם בשנים שעברו, אבל פתאום הגשם הספציפי הזה נהיה קצת אחר. הרחובות קצת שונים, השלוליות נוזלות קצת אחרת, ואפילו הטיפות – אם חושבים על זה – כל טיפה מהווה יחידה שונה, מיוחדת והכי חשוב, אחרת מרעותה. וזה מדהים, כי כל הטיפות האלה ביחד חוברות לגשם אחד גדול, שבעצם יוצר לנו את החורף.
דבר דומה קרה השבוע, כשהזדעזענו כולנו מ-2 פרשות רצח, כשהרוצחים (לכאורה, לכאורה,) נתפסו ע"י המשטרה. אני מתייחסת כמובן לטייטל, המחבל היהודי החשוד בפעילות טרוריסטית מעל עשור (פרטים כאן), ולקרליק, החשוד בטבח משפחת אושרנקו בראשל"צ (פרטים כאן). ולמה זה דומה לגשם? כי זוג האנשים האלה, כל אחד בנפרד, טפטפו את מה שהם טפטפו ובעצם השפיעו על כל החברה. אי אפשר היה להתחמק מזה. זה נמצא בכל מקום! אבל מי בכלל רוצה להתחמק מזה או מדיון בזה? הרי זה מה שהופך, באיזשהו מקום, את החברה שלנו לחברה.
ובאותו הקשר, בשבוע הבא תחל הפתיחה לתערוכה "יחידות", במובי בבת ים. בתערוכה יציגו איתן בוגנים, יאן טיכי, ברק רביץ, הלל רומן ונלי אגסי. אוצרות: לאה אביר ואורית בולגרו.
מתוך הקטלוג: "יחידות מהווה מסגרת לחמש תערוכות יחיד של חמישה אמנים ישראלים, המציגים עבודות חדשות במדיה שונים. הפורמט "יחידות" מוצע כמחווה אוצרותית מותאמת-מקום, המגיבה לתנאים המיוחדים שמייצר חלל המוזיאון העגול והפתוח בעבור הצגת תערוכות יחיד. החלל מייצר תהליך צפייה שהוא בו זמנית מחולק ומוכלל, ייחודי ומרובה, ומציף את המתח ביניהם. המושג "יחידות" טומן בחובו ייחודיות אבל גם חזרה ורצף. יחידה היא בהכרח חלק משלם, והרצף עצמו מתקיים ככזה מתוך היחידות המבנות אותו. דווקא הסמיכות וההקשר, אבני הבסיס של תערוכה, מאפשרים לזהות ולחשב את הערך הסגולי. לנוכח עקרונות אלה, "יחידות" מציעה מפגש עם שפתו הייחודית והמורכבת של כל אמן, ובאותו זמן את היחסים הנוצרים בין גופי העבודות השונים".
ומצד שני:
אל תשכחו לשים לב לרישומים המרתקים של יעל גרליץ, שבעיניי שווים קפיצה להרצליה.
אז למרות הקלישאה הנוראית (תודו שזה בלתי נמנע), בואו נקווה שהגשם באמת ישטוף את כל הרע. כי בסופו של דבר, אנחנו רק יחידות בתוך הגשם.
10 תגובות לפוסט “יחד, יחיד והגשם”
לגבי הטפטוף שהזכרת בהקשר טייטל וקרליק – בדרך כלל הגשם אמור לשטוף את זוהמה במקרה הזה היה גשם "הפוך" מבחינת המשמעות שלו.
נכון.
באופן כללי שמתי לב שבזמן האחרון יש חשיפה עצומה למקרי אלימות מזעזעים ויוצאי דופן. אני לא יודעת אם זה בגלל שקודם היו פחות, או פשוט שעכשיו יש למקרים אלו חשיפה גדולה יותר בתקשורת. קראתי טוקבק שייחס את זה להדרדרות במצב הכלכלי הכללי. לטעמי, זהו טיעון פופוליסטי ופשטני. מצד שני, כשאנחנו נתקלים בסיטואציות לא טבעיות, תמיד ננסה לתרץ אותן כדי שיתאימו לנו ולעולם שאנחנו מכירים.
דליים מלאים גשם,
דליים מלאים דמעות,
כל הדליים האלה כבר יוצאים לי מהאוזניים.
קרני הירח נמצאים בכף ידי,
יש בי את כל האהבה, בייבי,
אם בה תעמדי.
החיים עצובים, החיים הם מסיבה,
אבל את יכולה רק לעשות את מה שאת עושה.
את עושה את מה שאת חייבת, ואת עושה זאת היטב,
אעשה זאת עבורך, בייבי,
את לא שמה לב?
(דליים של גשם, בוב דילן, תרגושם חופשי)
😀
אז גשם זה יחיד או רבים?
גשם זה כיף ,הרבה יותר כיף מקיץ שמזיעים כל הזמן
גשם של זוהמה ששוטף את מדינתנו לעומת זאת זה ממש לא כיף, אני הצעתי פיתרון לזה כמה וכמה פעמים אבל הקב"ה לא הסכים איתי.
הפתרון כמובן כולל בתוכו גשם, אבל גשם חזק
ממש סופה, ממש כמו בתקופת נוח והתיבה. חייבים לעבור משהו דומה לזה בהקדם האפשרי אחרת באמת חבל עלינו…
שחר, הקב"ה אולי לא הסכים אתך, אבל לא חסרים סרטים שמתייחסים לזה בדיוק 🙂
ובכל מקרה, אני חושבת שהיה יכול להיות מעניין אם היה מבול כזה, רק פנימי, שפעם בשנה היה שוטף החוצה את כל מה שלא כ"כ מסתדר לנו בחיים. קצת כמו הקטע של כיפור, רק בלי הדת.. באופן כללי אני חושבת שטיהור עצמי פנימי הוא חשוב מאוד מאוד..
ואיתן, התגובה שלך הזכירה לי את כל הסרטים הקיטשיים האלה, שבהם רואים איזו דמות שבורת לב, היושבת מול חלון נוטף, מתבוננת החוצה וחושבת פנימה. שזה קצת כמו לראות אמנות, אם חושבים על זה..
אולי צריך להתחיל מגמה חדשה וליצר גשם של דברים חיוביים בתחומים רבים ויתכן שזה יתגבר על גשם הרוע שנחת עלינו
אחת הבעיות היא שלפעמים פשע מחריד זוכה ליותר הדים מאשר אותו תלמיד תיכון ישראלי שזכה בפרס הראשון באולימפיאדת המדע.
הזכרת לי את הביטוי "גשם של ברכה"..
ובקשר לאותו תלמיד תיכון, תמיד סקרן אותי למה התקשורת מתעלמת מהישגים כאלה. הרי כולנו אוהבים לקרוא גם את הסיפורים הטובים, אלה שממלאים אותנו גאווה בקשר למקום שבו אנחנו נמצאים..
באמת היה תלמיד כזה ? 😯