זה לא אני, זה המצב!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קרן ציטר המדליקה, זכתה שבוע שעבר בפרס אבסולוט לאמנות לשנת 2009. זהו פרס חדש, שנוסד ע"י יצרנית הוודקה, שיוענק מדי שנה לאמן בינלאומי צעיר. יינתן דגש לאמנים המתעסקים במיזוג צורות שונות של אמנות. בנוסף, אבסולוט תשתף פעולה עם הזוכים, ביצירה חדשה שתועבר לאוסף האמנות של החברה.

"עבודותיה של ציטר לוקחות אותה מעבר לצורות האמנות המסורתיות", נימק חבר השופטים את החלטתו להעניק לאמנית הישראלית את הפרס, "בעודן חוקרות את הצמתים שבין תיאטרון, מיצג, קולנוע ומיצב. אמנותה מערבת נרטיבים שחוקרים הן את התת-מודע שלנו והן את החיפוש שלנו אחר סיפורים טובים".

בחודש שעבר, ציטר אף נבחרה למקום ה-2 ברשימת 100 האמנים המבטיחים ביותר, שפורסם במגזין "פלאש ארט". כבוד.

כמו כן, ציטר משתתפת בימים אלה בפסטיבל פרפורמה, הביאנלה למיצג של ניו יורק.

לאחרונה, ציטר הציגה עבודת תיאטרון, במוזאון הטייט מודרן בלונדון. העבודה נקראת "History in the Making or the Secret Diaries of Linda Schultz" (הסטורייה בהתהוות, או יומניה הסודיים של לינדה שוורץ), ונוצרה בשיתוף פעולה עם עם קבוצת התאטרון שהקימה, D.I.E NOW (Dance International Uurope). העבודה כוללת שחקנים בהופעה חיה, וידאו, מחול, מוזיקה ותאורה.

במרכז המופע עומדות דמויותיהם של ג'ון וובר- פעיל פוליטי, ולינדה שוורץ- מעצבת גרפית. בוקר אחד מתעוררים השניים, ומגלים שכל אחד הפך לבן המין השני. העבודה מתייחסת להשפעות שמובילות למהפכה. לפי אתר הטייט, המופע מושפע ממגוון מקורות, ביניהם פינה באוש, להקת בת שבע, סמואל בקט, דיסני על הקרח, מיקל ג'קסון, איבון ריינר, ומקצבים אקזוטיים של למבדה משנות ה-80.

—

עכשיו, דמיינו שזה היה קורה לכם. בוקר אחד אתם מתעוררים ומגלים שאתם מישהו או משהו אחר. אחרי שהיה עובר לכם ההלם הראשוני, איך הייתם מרגישים? איך הייתם מגיבים? מה הייתם עושים?

חשבתם על זה רגע? יופי. עכשיו דמיינו שמישהו אחר היה מתעורר בוקר אחד, ומגלה שהוא אתם. כן כן, אתם. הוא נראה כמוכם, מתלבש כמוכם, מצחצח שיניים, שוטף פנים, והכל, כמוכם. עכשיו תנשמו רגע, ותחשבו לעצמכם, האם אותו אדם גם היה חושב כמוכם? ז"א, האם אותה אישיות אלטרנטיבית לכם, הייתה חושבת עכשיו בדיוק את אותן המחשבות שאתם חושבים? ואם היא קצת שונה, אותה האישיות, אז איך בדיוק היא הייתה שונה?

אני אשמח לשמוע מחשבות בנושא.

פעם, בפורים, הראיתי באיזו כיתה את הציור של אנסור, ההוא עם המסכות. (אנסור צייר את עצמו בין מסכות, ואמר שכל מסכה מייצגת פנים שונות שלו עצמו). תלמיד מהמם אחד שאל אותי אם העובדה שהוא צייר את עצמו אחרת כל פעם, לא פוגעת בדיבר החילוני הפלורליסטי הראשון, הטוען כי כל אדם חייב להיות נאמן לעצמו בכל מצב. התפתח שם דיון שלם, אבל אני לא אכנס עכשיו לכל הפרטים.

אישית, אני חושבת, שזה מה שיפה באינטרנט. כל אחד יכול להיות הוא עצמו, אבל גם קצת שונה. אתה יכול להגיד בדיוק את מה שאתה חושב ואתה יכול להמציא את עצמך מחדש, בתור איזו דמות פיקטיבית, שתחשוב בדיוק הפוך ממך. אתה יכול לחשוב, לטקבק, או אפילו לכתוב בלוג אנונימי, תוך מתן דרור חופשי למחשבות הטריות שלך, כפי שאתה מצנזר כשאתה בא בקשר עם יתר העולם.

יש לי וידוי קטן: פעם ניהלתי בלוג תחת שם פיקטיבי, במסווה של כוכבת פורנו יהודייה. הבלוג בכלל דיבר על רגשות.

לא מזמן גיליתי מחדש את המגזין ההסטורי "אלכסיה", אותו הוציאה ציטר.

זה היה מגזין פורנו רך, שהגדיר את עצמו כמגזין על מין ואמנות.

לראיון היסטורי לא פחות

—

אז נניח שאתם חייבים, מוכרחים, אין לכם ברירה, איך הייתם מדמיינים את עצמכם מחדש? שתפו אותי, ואתם אפילו לא חייבים לחתום בשם האמיתי שלכם…

נ.ב., ציטר אחרון חביב: תערוכה עם עבודותיה מוצגת כרגע בגלריה נגא בתל אביב. שלא תגידו שלא אמרתי..

תגיות: אמנות, מיצב, מיצג, פיקטיבי, פלאש ארט, פרס אבסולוט, קולנוע, קרן ציטר, תאטרון