זה לא אני, זה המצב!

מאי 23 2012

להרגיז מישהו חסר משמעות

מאת: דורית פוקץ הלס בשעה 23:36 נושאים: זה לא אני, זה המצב

(מתוך כריכת הספר)

כשהגיעה, כרגיל, לארוחת הצהריים, הם כבר ישבו ליד שולחן האוכל הערוך. אלא שהפעם לבש אביה חליפת ערב כהה, ואִמה לבשה מעיל פרווה וחבשה כובע פרווה על שערה המטופח. בניגוד לכללי הנימוס הם שילבו אצבעות מעל השולחן.

הם נראו נהדר והם היו מתים.

"מֶרְד," צרחה יונה, כשמצאה את קולה. תגובה הולמת לרגע כזה, כי שימוש בשפה פחות מוזיקלית מצרפתית היה פוגם באווירה.

ועוד איזה מֶרְד, הם גנבו לה את ההצגה! הפגישה שלהם עם המוות היתה יותר מרהיבה מכפי שהיתה יכולה לדמיין. והעיתוי היה צורב – ממש לפני שעמדה להתאבד בפעם השלישית.

פעמיים נכשלה. הלכלוך שהשאירה, וכתמי הדם, היו מבישים.

"הילדונת שלנו אף פעם לא היתה מסודרת," אמרה אִמה לנהג האמבולנס, מסיטה תלתלים חומים ממצחה הלח של יונה.

"אין לה חוש לאסתטיקה," הוסיף אביה.

"אבל צריך לציין שהיא די צייתנית," סגרה אִמה את השיחה.

ואכן, כזאת היתה הילדונת בת העשרים ושבע.

היא ניגשה לשולחן, קראה את הפתק שהיה מונח שם והתיישבה. היא הסירה את הכיסוי שומר החום מצלחתה. הסטייק היה עדיין יותר מפּוֹשר. האספרגוס בושל עד לפריכות המתאימה, ותפוח העץ נאפה במידת המתיקות הנכונה. היין כבר נשם בגביע הקריסטל.

יונה סיימה לאכול, הדיחה את הכלים, ניגבה אותם והחזירה לארון. אחר כך צילצלה, על פי ההוראות, לד"ר מ' ולעורך-דין ג'. כשבאו, הפרידו בעדינות את חיבוק האצבעות והשכיבו את אִמה על המיטה, ללא המעיל וללא הכובע. כמו בחייה, לא היה אף קמט בשמלתה ואף שערה לא זזה ממקומה. אביה נשאר יושב. יציב בתמיכת מסעד הכיסא.

רק אז הזמינו את אנשי מד"א.

תעודות הפטירה של הוריה כבר המתינו להם חתומות. היא, כך קבע הרופא, מתה מדום לב, והוא משטף דם במוח. למרות זאת הזעיק איש מד"א את המשטרה. השוטרים, גם אם חשדו בהתאבדות, לא אמרו דבר. סקרנות הציבור לא עִניינה אותם במקרה הזה. מצבם הכלכלי של בני הזוג היה מצוין, וזה הספיק. הרופא לא סיפר שאביה סבל מניוון שרירים מתקדם, ושהוא פחד פחד-מוות למות בלי אשתו.

"רק כדי להקדים אותי ולקלקל לי," ייללה אחר כך יונה לרופא.

"אל תחמיאי לעצמך," נשף בבוז, "את חסרת משמעות בסיפור הזה, וכדאי שלא תפיצי את השטות הזאת."

הלוויה היתה רבת משתתפים וגדושת הספדים. כשעזב אחרון המלווים ויונה עמדה לבדה בשער, חשה שהרומן שלה עם המוות, לפחות לעת עתה, איבד את טעמו.

היא החליטה להתמסר לטירופה בתנאים הנוחים ביותר שאפשר – בבית חולים פרטי לחולי נפש בעיירה קטנה וציורית ליד ציריך.

תיק רפואי מסודר וחשבון בנק מרשים זירזו את התהליך.

יונה כהן, ובדרכונה הגרמני יוהנה קון, התאשפזה. תקופות דיכאון החליפו תקופות של התרוממות רוח. צהלות התלהבות דעכו לתוך בכי.

באחד הימים חזרה הביתה.

היא מאוזנת כעת, שולטת בנטיותיה האובדניות, כתבו הרופאים במכתב השחרור.

לילותיה של יונה עדיין מסויָטים, אך ימיה אוֹרים.

יפה ודקיקה כנערה היא עוברת ברחוב בצעדי מחול, מניעה את תלתליה בקצב הרוח. שמחה בתוכניותיה החדשות.

יונה אוהבת את מעצבת הפנים שבחרה, את קבלן השיפוצים ואת הפועלים ששכרה. היא נהנית מרעש הקירות הנפרצים, מן האבק ומריח הסיד.

וכשמגיע אורן, שהכירה בבית החולים ליד ציריך, היא אוהבת גם אותו.

ימיה סחרחרת עינוגים, אך לילותיה עדיין מסויטים.

הכל מסתובב. ארגזים נפרקים פנימה, אחרים נזרקים החוצה. ספות קטיפה עמוקות מוחלפות בספסלי עור לבנים. הם מתמזגים בצבעם של הקירות. הכלים נבלעים בלובנם של האריחים ושל הארונות.

החברות נכנסות בקריאות התפעלות ויוצאות עם קופסאות מלאות בחפצי נוי יקרים.

"השאירי," מגינה מעצבת הפנים על שידה מגולפת, ומוותרת.

"רחמי!" נאחז קבלן השיפוצים בכורסה עתיקה, ונסוג.

"השתגעה זאת," מסובבים הפועלים אצבע ליד הרקה.

עכשיו הבית טהור ושקט.

הדלת נסגרת.

עכשיו רק שניהם בו.

"לא עוד סיוטי לילה," אומרת יונה. "גירשתי את הרוחות."

אולי רק לדקה, לא אומר אורן.

בלילה עלו צעקות מן הדירה. המשטרה הוזעקה. יונה ואורן שכבו זה לצד זה, מדממים. כתמי דם היו מרוחים על הכתלים. שברי כלים ומנורות כיסו את הרצפה.

"איזה לכלוך," נאנח אלונקאי זקן. הוא טרק את דלתות האמבולנס ואחז בהגה.

נסעו.

הקירות לבנים. גם האחיות, הרופאים והתחבושות לבנים. אפילו רוחות הוריה, שלא חדלות לבקרה, הלבינו.

את חסרת משמעות בסיפור שלהם, אמר לה הרופא, והיא לא הבינה מדוע.

מעולם לא היה לה סיפור אחר.

(מתוך: "להרגיז מישהו חסר משמעות", מאת: חנה רוזנטל)

——

בתאריך ה-9.6.12 בשעה 18:00, תיפתח בסינמטק חיפה תערוכת כרזות בהשראת הספר "להרגיז מישהו חסר משמעות" מאת חנה רוזנטל, בהוצאת אבן חושן. הכרזות עוצבו על ידי תלמידי תוכנית הלימודים בעיצוב גרפי, לימודי חוץ ויצו חיפה, בהנחיית דני אבקסיס ודגנית קוחלי-כהן.

התלמידים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה, אימצו סיפור אופייני אחד מתוך קובץ הסיפורים ועל פיו עיצב כל אחד מהם את הכרזה אשר מלווה את יציאתו של הספר לאור ומשקפת את אופיו ורוחו. במהלך העבודה נפגשו עם הסופרת וחקרו את סגנון הכתיבה שלה, כשהם מעמיקים ולומדים את מאפייניו הייחודים על מנת לבנות את הקונספט העיצובי שלהם לכרזה. תאריך נעילה: 25.6.12.

בין הכרזות המציגות: