זה לא אני, זה המצב!

 

להתקרב / אלון עידן

1.

הרבה אנשים במקום אחד צמודים זה לזה.

שמות: קבוצה. עדר. המון.

פרטים שמתלכדים לאחד, הרבה שהופך למעט.

ומשום כך – ולא רק משום כך – קל יותר לא לראות אותם.

ומשום כך – ולא רק משום כך – קל יותר כן לראות אותם.

וקל יותר לפחד מהם.

וקל יותר להרוג אותם.

אף אחד לא מתכוון להרוג אותם כמובן.

אף אחד לא מתכוון להעלים אותם כמובן.

אף אחד לא מתכוון כמובן.

2.

הרגע שבו העין מסרבת להתקרב לפרטים שמרכיבים את התמונה.

כשאתה מעדיף מבט מרחוק, מבט אסתטי, מבט של כוח, של המון.

הרגע הזה.

צריך להיזהר מהרגע הזה.

3.

מה באשר להוא שהתחיל להקריח?

איך הוא מרגיש עם הקרחת החדשה?

האם הוא מרגיש שהחיים מתחילים להתהפך עליו?

האם הוא עומד באמבטיה עם מראה ביד ומנסה להבין איך זה קרה?

מה חברה שלו חושבת על זה?

מה הוא חושב על מה שחברה שלו חושבת על זה?

מה הוא יעשה מחר בבוקר, בעבודה?

האם בעבודה כבר שמו לב לקרחת לפני הרבה זמן?

האם דיברו על זה כשלא שם לב?

הוא חושב על זה עכשיו. הוא מתבייש עכשיו. הוא מסמיק.

מרחוק לא רואים את הסומק.

מרחוק לא רואים את הבושה.

מרחוק לא רואים בנאדם.

מרחוק לא רואים.

רואים נקודה.

הוא נקודה.

4.

המעשה המוסרי הוא להתקרב. לוותר על היופי של התמונה הגדולה. להתאמץ  להכיר כל פרט. כל מפרץ של קרחת הוא עולם.

5.

כמה קל להבחין בזאת שעומדת מחוץ להמון. היא הלכה לדבר בטלפון, הרעש הפריע לה. זה רגע הצלתה. היא עזבה את התמונה וחזרה לחיים. כעת העין נגררת אחריה. בעקבות העין, תשומת הלב. כלומר, הלב. הלב נגרר אחרי מי שגורר אותו אליו. היא היוצא מן הכלל שמלמד על הכלל. ועל הכלל ניתן ללמוד שהוא מוגדר במלה אחת: כלל.

מלה אחת עבור אינספור פנים ושמות – הולדת הטרגדיה.

6.

חובה להתקרב. כל הזמן להתקרב. להביט בפרטים שמרכיבים את המרקם. מרקם זה דה-הומניזציה.

חובה להתקרב גם אם לא מתחשק. בדרך כלל לא מתחשק. יותר יפה מרחוק, יותר קל מרחוק. קל להבין, קל לתפוש, קל לשפוט, קל לבקר, קל להישמר. קל להרוג. ואף אחד לא מתכוון להרוג כמובן.

7.

מה כתוב על מסך הסלולאר שלה?

כתוב שהיא קיימת.

היא מביטה ונעצבת. מביטה ומחייכת. מביטה ומגחכת. מביטה ובוכה. מביטה וצוחקת.

מביטה ומתקיימת.

לכולם יש סלולאר.

"לכולם", כלומר:  "לאף אחד".

זאת, פחות או יותר, כל הסכנה.

8.

צריך להתקרב. כל הזמן להתקרב.

בעיקר כשעייפים.

להתקרב.

כי אף אחד, מעולם, הרי לא התכוון להרוג.

 

—–

Tableaux vivants*  / יאיר ברק

לחליפה שעוטים תצלומיו של אילן כרמי ביטנה כפולה. שכבתה העליונה, האפידרמית, מציגה אירועים והתרחשויות קבוצתיות, כאלו הזקוקות למנגנון ה״יחד״ כדי לתפקד. מדובר בפעילויות המקבלות את תוקפן מתוך עשייתן בקבוצה. (קשה לדמיין אדם עומד כשהוא שר את ההמנון לבדו. קשה לא פחות לדמיין אישה מתחרה בטריאתלון בגפה). סדרת התצלומים מציגה את ה״togetherness" הישראלי שהפך כבר מזמן למיתוס.

אך בהסירנו את השכבה הראשונה, מתגלה דופן פנימית, שקטה יותר, נחבאת אל הכלים אך מרתקת;

כרמי בוחן את סיכוייו של הצילום כמדיום לטפל בסוג הדימויים אותם הוא עצמו מייצר.

כמו מפקפק מלכתחילה ביכולתו הייצוגית של הצילום – הוא תופר דימויים שמעולם לא נחוו במציאות והופך אותם למראות בעלי רוחב יריעה המאזכרים את הטאבלו הקלאסי. כצייר נוף מן המאה ה-19 טווה כרמי את הספקטקל החזותי ואורז אותו במעטפת בוהקת וחגיגית. טקסית לא פחות מן הריטואלים המופיעים בו.

הערעור הנוסף, מתרחש בבחירת אופני התצוגה של העבודות. כרמי בוחר בשלושה אופני ייצוג: דימויים דוממים בתוך קופסת אור, הקרנת מראות דינמיים על גבי קיר הגלריה ותצוגה על גבי מסכים קטנים.החלטה זו, שאינה שגורה כלל, מציעה אופני קריאה שונים של הדימוי הצילומי ותובעת אופני צפייה שונים. הן מבחינה פיסית (מרחק/קירבה) והן רגשית. כרמי מייצר עבור מדיום הצילום פלטפורמה משוכללת וורסטילית.

במאמרה "מרחבי השיח של הצילום" מבחינה רוזלינד קראוס בין המושג "מראה" למושג "נוף" כאשר בראשון היא מתארת את סריקת העין השיטתית המתבצעת בעת צפייה במכשיר סטראוסקופי לעומת הסריקה הפיסית המאפיינת חווית צפייה בציור נוף המוצג על קיר הגלריה/מוזיאון.

בהמשך לתפיסתה של קראוס – ניתן לחשוב על ההקרנות של כרמי כ"מראות" סטראוגרפיים המדירים את החלל הפיסי ומייצרים מרחב אופטי/תודעתי המציע חוויה פסאודו-מדיטטיבית.

הצילום, בניגוד לקרוב משפחתו הקולנוע, אינו מייצר נרטיב. הוא יכול להציע פוטנציאל להבניית נרטיב המתקיים בתודעת הצופה אך כל שביכולתו הוא לייצר דימוי.

ההקרנות הקינטיות של כרמי מציעות מיני-נרטיב המהווה אלטרנטיבה למוחלטות של הצילום.

בחזרה לקבוצות – נדמה לי שגם העיסוק בטבע ה"עדרי" אינו מנותק לחלוטין מן השיח של הצילום. סוזן סונטאג כותבת בפרק המבוא לon photography, כי " הצילום נעשה לאחת התחבולות העיקריות להתנסות במשהו, להעמדת פני השתייכות." אני מוצא הקבלה בין האופן בו אנשים נוטים להגדיר עצמם באמצעות השתייכות לקבוצות לאופן בו פעולת הצילום מגדירה שייכות, גם אם מדומיינת. אגב, בדומה לריצה בקבוצה, לשירה בקבוצה או נהירה המונית בשדה התעופה – כך גם קיימת כיום נטייה לצילום כקבוצה. אין דוגמה טובה יותר מן ההתנהלות ה"עדרית" של האינסטגרם.

*מצרפתית (תמונות חיות) – מונח מתולדות האמנויות המתאר סצנה בה קבוצת שחקנים מייצרת דימוי סטאטי, אם על גבי הבמה או לחלופין לצורך ציור או תצלום דומם. 

——

שישי 20.7 ב-12: שיח גלריה בגלריה אינדי בתערוכה "שבט אחים" של אילן כרמי. 
מה זה "טאבלו ויוואנט"? חי, צומח או דומם? היה או לא היה?
והאם הוא באמת עומד באמבטיה עם מראה ביד ומנסה להבין איך זה קרה?
למתעניינים ינתנו תשובות בשיח גלריה עם האמן ובהשתתפות יאיר ברק (שכתב את הטקסט) בתערוכה הבוחנת את יחסינו להמון מצד אחד, ואת המדיום הצילומי בצד נוסף.
התערוכה מוצגת עד ה-24.7.
גלריה אינדי: רח' יהודה הלוי 57, ת"א