זה לא אני, זה המצב!

 

הציור הפיגורטיבי הוא לגמרי רומנטי 

הציור הפיגורטיבי כמו שאני רואה אותו הוא תופעה רומנטית, כזו שלא יכולה להתגשם עד הסוף.

תכונה מכרעת של הציור הפיגורטיבי קשורה במערכת היחסים המורכבת בינו לבין השפה המילולית. הציור נחווה באופן חושני וביסודו תמיד קיימת בו התקוממות על השפה המילולית אבל הדימויים בציור הפיגורטיבי מתפענחים בעל כורחם, כמעט מייד או מייד, למילים. מילים תמיד ירחיקו במידה מסוימת את המתבונן מהחוויה הטהורה של ההתבוננות ביצירה, אם קיימת חוויה טהורה שכזו. כלומר – אי אפשר לראות באמת ציור פיגורטיבי. תמיד תהיה איזו מילה שתסתיר אותו מהצופה. שתרחף כהסחה. אי אפשרות זו היא תופעה רומנטית במהותה – חוסר ההגשמה הוודאי המתקיים ביצירה באופן אינהרנטי.

כמו כל תופעה רומנטית שמכבדת את עצמה, הציור הפיגורטיבי כלוא לעולם על סיפו של אירוע: הוא כמעט אומר מילה, כמעט משמיע הברה ובסוף שותק כמו שרק ציור יודע. המתח הזה של מילים החיות בתוכו ומבטיחות לצאת אך לעולם לא נשמעות הוא בין מקורות הכוח הגדולים ביותר של הציור הפיגורטיבי.

הציור הפיגורטיבי הוא אמנות של פערים. הפערים בין הופעתו של הדימוי בציור לבין ה"מקור" המתקיים כביכול במציאות שמחוץ לגבולות הציור. כשאנחנו מסתכלים למשל על העבודה של דינה קופלמן אנחנו מייד רואים, במקביל לכלבים שבציור, גם את התופעה "כלב" כמו שהשתרש בתודעה שלנו מנסיון החיים. ההשוואה ביניהם כבר נמצאת בתוך חווית הצפייה שלנו. כשאנחנו מסתכלים על התפנימים של רן בר לב אנחנו רואים את החפצים הממלאים בתים פרטיים בתקופתנו. רק ההשוואה בין המקור לדימוי היא שמעלה על דעתנו מילים כמו "שבר","התמוססות", "פירוק והרכבה" ואחרות שנמצאות בלב העבודות של בר-לב. לכן, כל צייר פיגורטיבי חייב בעצם בסופו של דבר לעצב את הפער הזה בין הדימוי ל"מקור" בצלם נפשו. כל צייר הוא סוג של פער. מהי תופעה רומנטית אם לא חגיגה של פער. פער בין שתי תופעות דומות אבל בעלות יחסים טעונים. בין אישה וגבר. פה ושם. עבר ועתיד.

 —-

האמנים המציגים:

אסנת סרבגילי: העבודה עציץ  היא מבט אירוני ונוקב של ציירת אל היחס של החברה שלנו אל הטבע. העציץ, מעין "יער" קטן, מבוית, מסורס מאולף וממושטר מלווה אותנו כמו תזכורת לאופציית היער: כמבטא הן את געגועיו של האדם המודרני לטבע והן את האימה הגלומה בטבע. ‫

 נטע ליבר שפר: הציור "אדמה מיוערת" של נטע ליבר שפר הוא קולאז' ציורי המתאר סיטואצית משחק בקרחת יערשל דמויות וכלבים. הציור מעביר מתח ציורי בין משחק מזמין למשחק מאיים.

מידד אליהו: מידד אליהו מדבר על זכרונות ילדות מהמקום בו גדל. מציוריו עולים דימויים ופורטרטים

בעלי מימד רוחני ברקע שמיים בוערים. ההעמדה הקלאסית וההירואית מתכתבת עם ציורים של וולסקאז וגויה ויוצרים תחושה של דז'ה וו.

אמיר שפט: שפט מציג שתי עבודות קטנות מימדים ממוסגרות בזהב, וציור נוסף מתוך הסדרה: "פרח, בית, ענן". הציורים הם מפגש של שפה ראליסטית ושפה גרפית המנכיחים משא ומתן בין אמונה ואירוניה.

ארז אהרון: ארז אהרון משתמש בשפה ציורית מאופקת המייצרת את השקט העוצמתי הנדרש על מנת לתת במה לחידתיות הנארטיבית הפוליטית מחד ולחידתיות המופע החזותי מאידך.

דינה קופלמן: הציור של דינה קופלמן נותן את הבמה לציור אקספרסיבי רווי תשוקה אך באותה עת יושב על תפיסה ציורית פיגורטיבית מעמיקה ומחושבת. לא בכדי ממלאים הכלבים גיבורים ראשיים בציור המוצג. הכלב היא חיה מבויתת ונאמנה ועם זאת נציגה של חייתיות פראית המתקיימת בתוך תחומי המגורים המתורבתים שלנו. נציגים של עולם סמוי.

רן ברלב: בציוריו הופכים חללי מגורים בורגניים ומוכרים לקרקע בלתי יציבה של קיטועים ונזילות החושפות את דרמת החיים ואף את התקוממות הציור אל מול עריצות הדימוי.

קובי אסף: הווילון של קובי אסף מעיד על העיסוק העמוק בתכנים הלא נראים, אלה שלא נכללים בסופו של דבר בתוך תחומי הקומפוזיציה. עם זאת הציור של אסף כה עשיר וומפתה עד כי אנו תוהים שוב על הצורך להסיטו את הוילון הנוכח בו.

—-

מאחורי היער – תערוכת ציור קבוצתית 

פלורנטין 45-חלל אמנות עכשווית 

אוצרים: גילת נדיבי, אמיר שפט 

תאריך נעילה:  06-10-2012