זה לא אני, זה המצב!

אוק 10 2012

שיחה

מאת: דורית פוקץ הלס בשעה 0:00 נושאים: טור אורח

ירמי עדני ודב אור-נר

ירמי עדני ודב אור-נר משוחחים ביניהם באמצעות מחברות. עדני התחיל ברישום בצד אחד של המחברת ואור-נר המשיך בצידה השני, ולהיפך.
זו שיחה המתנהלת בין שני אמנים שהשוני ביניהם, שלא לומר המרחק, רב מהמשותף: שיחתם אינה מובנת מאליה, בלתי צפויה ולכן יוצרת עניין רב יותר ואף דורשת מהם מאמץ גדול יותר.
אור-נר הוא אמן רב תחומי העוסק בוידיאו, מיצבים וציור. יצירתו של עדני נעה בין ציור, אובייקטים על גבול הפיסול וצילום. עיסוקו של אור-נר בציור הוא בבסיסו קונצפטואלי, כשהציור משמש כלי להעברת רעיונות. הרישום מותיר לעיתים רושם איורי, פלטת הצבעים יסודית, נקיה ומצומצמת. הטון השולט הוא שכלתני.
מצד שני, עדני הוא צייר בנשמתו, השפה הפלסטית נוכחת תמיד, אוטונומית ואינה מותנית בתכני הציור. הצבע חם, לא נקי, בוצי והקו אקספרסיבי.

מה בכל אופן קושר ביניהם ומאפשר את השיח?
אצל שניהם קיימת הסתכלות פתוחה לחלוטין שאינה חוששת מהתנסויות חדשות, תוך מתן דרור לדמיון ולמחשבה חופשית, החורגים פעמים רבות ממוסכמות וטאבו. ברקע קיימת תמיד היכולת להשתעשע ולשחק.

האם אמנים באמת משוחחים ביניהם? האם התכתבות פלסטית בין אמנים היא שיחה? וליתר דיוק, מתי הופכת התכתבות פלסטית לשיחה?
התכתבות בין אמנים הוא דבר שבשגרה: בעיקרן הן מחווה, הומאז', מהלך תרבותי בין דורי המכיל בתוכו התייחסויות לתולדות האמנות, להיסטוריה, להקשר, לרצף – ולמרות זאת קשה להגדירן שיחה.
המהלך שנרקם בין עדני לאור-נר אינו שכיח וחורג מהקשר של מחווה. בטעות אפשר לקרוא אותו כתגובה של איש לרעהו, אבל תהיה זו תפישה מאד מצמצמת. בפועל מתרחשת ביניהם שיחה במשמעותה העמוקה של המילה.
שיחה זו מצריכה כבוד הדדי המאפשר פנייה לאחר, הקשבה ואת היכולת הלא פשוטה לצאת מה"עצמי" אך בד בבד לא לאבד אותו. ישנה כאן הבנה של המקום של האחר, ניסיון ללכת לקראתו אך בלי להטמיע את שפתו לשלי.
אור-נר ועדני מדברים ביניהם על עולמות אפלים, שהתהום רובצת לפתחם, ריח של קריסה באוויר, מחול של דמויות מרחפות, תיאטרון כאוטי המצוייר בצבעים זוהרים.

וכמובן, נוכחת שוב דמותו של היטלר המעסיקה את אור-נר כבר שנים רבות והמהווה מושא מרכזי לשיחה שלהם. התייחסותו הנלעגת והפאתטית של אור-נר להיטלר, יכולתו לטפל בביוגרפיה האישית שלו באירוניה והומור כשעדני הוא בן שיחה מעולה, המצליח להיכנס לראשו של אור-נר ולשוחח איתו בשפה קולחת המלווה בדמיון פרוע. שיח זה מתנגש בחריפות עם התפיסות המקובלות ביחס לשואה, הרואות בגישה זו חילול הקודש וממשיכות לדבוק באדיקות במצעדי קיטש ובטיפוח הקורבן הנצחי.
עמנואל לוינס היטיב לתאר את המתרחש במפגש עם ה"אחר":
"במפגש עם האחר מתרחשת פרימה חזקה… האני מוצא את עצמו במחיצת מה שלא ניתן לשים עליו את היד, מה שלא ניתן להפוך לשלך, שאי אפשר לקחת בחזרה הביתה…" ( חגי כנען, פני מדיבור, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008).