זה לא אני, זה המצב!

תמיר שפר, להתנשק, 2011, צילום עדי ברנדה

לעבודות של תמיר שפר יש נוכחות פיזית שאוחזת בך ואינה מניחה לך לחמוק: הן מונומנטליות, הצבעוניות שלהן אקספרסיבית ובוטה והן מקרינות זיכרון תרבותי הנושא עקבות של מהלך טקסי. מבטך נמשך תחילה אל הצורות, אל הצבעים העזים וקווי המתאר העבים של הדמויות המרכזיות בציור, שעה שהתודעה מקשרת את מראה העין לסוג של פרימיטיביזם מרובד. על אף שהדימוי האנתרופולוגי של עמודי הטוטם מזוהה כמראה המקום של הצורות בציור, נערמו על דימוי זה במשך השנים שכבות של ידע היסטורי ופרשנויות שנלמדו מזיקתם של ציורי פיקאסו לפסלים ולחפצי פולחן אפריקניים, מההשפעות שספגו פסליו של הנרי מור מהאמנות המכסיקנית או מאמנות הרחוב של קית' הרינג. הציור של תמיר הוא ציור "פרימיטיבי" כפי שהתרבות כיום מבקשת לראות את הפרימיטיבי, כלומר כציטוט של ציור או חפץ פרימיטיבי.  וכזה הוא גם המהלך הטקסי המוסב על-ידי תמיר מטקס פולחני מסורתי, שתכליתו שימור הזהות ותחושת השייכות, לריטואל אובססיבי-כפייתי המנסח בסיס לעמדה תרבותית. הטוטם שמייצג אצל פרויד את האני האחר, את האב המצווה על האיסור, הופך בציור של תמיר לדמות המבקשת תשובות.

 הציור של תמיר אינו מציג תשובות. הוא מציע פעולה בתוך מישור התמונה ותנועה מתוכו אל הממשות כבחירה בדרך אפשרית. מבט משתהה בציור יגלה שקווי המתאר של הדמות המרכזית חורגים לעתים ממסגרת התמונה. הדמות לכודה בתוך העולם המיוצג אבל גם גולשת אל העולם הממשי, וכמוה גם הדמויות האחרות המהדהדות ומשכפלות אותה ויוצרות תחושה של מהלך פרפורמטיבי המחולל תנועה בציור.

 הציור מלא בניגודים: מה שנראה במבט ראשון כהצהרה של אמנות פולקלוריסטית, כתוצר של קו ייצור, מתגלה כאלמנט מדיטטיבי; שינויים של קנה מידה חושפים פערים בין "הרושם הגדול" לבין הפרטים המרכיבים אותו; אווירה של קרנבל נחשפת כסצנה מאיימת; סמלים תרבותיים מקובלים, כמו סמיילי למשל, מקבלים משמעות דו-אלית; על אף ההשטחה של הדמויות האיקוניות וההימנעות מכל סממן של ייצוג ריאליסטי באמצעות קווי מתאר עזים ומשטחי צבע שטוחים ואחידים, נחשף ארגון היררכי המייצר תנועה של התרחשות במישור התמונה. תנועה זו, הגולשת פעמים החוצה, נבלמת במקרים אחרים, כאשר הציור הופך לאובייקט תלת-ממדי באמצעות טיפול במסגרת. הציור הופך כך למוצר המנותק מסביבתו.

 הציטוט, המראה הכמו-פרימיטיבי, העתיר בפרטים ועשיר בצבעים קונטרסטיים, משמש כאלמנט פתייני שהוא שער כניסה לציור ובו-בזמן גם מלכודת לצופה. כאן מתבהר לצופה שהציור, שלא כבמסורת השפה הפולחנית, נמנע מהצגת ערכים מוחלטים, מהתוויית גבולות או אפילו מהצעת תשובות כלשהן, אלא מבקש לתאר מצב ולסמן עקבות להתרחשות. תמיר מפזר בו רמזים. הוא יוצר שורה של המרות –  במקום איברי גוף שונים מתגלים סמלים איקוניים השאולים מעולם הצרכנות, התקשורת והפרסום לצד צורות גיאומטריות  שונות. עצמות, גולגלות, סמלים פאליים, דגים, פרחים, לבבות ודמויות סטריאוטיפיות השאולות מרצועות קומיקס וממשחקי מחשב – כל אלה ממלאים את חלל התמונה הדחוס, לעתים משולבים זה בתוך זה ולעתים הופכים לסימנים מופשטים שאינם מותירים אפשרות לעצירה או להרפיה. הם נמצאים בכל מקום, בתוך קווי המתאר של הדמויות ומחוץ להם, מעמעמים גבולות ומשבשים את מה שעשוי היה להיראות לרגע קט כתחושה של נייחות. הסמלים הללו, המפורקים בחלקם ממשמעותם המקורית, הופכים לסימניה של שפה וצירופיהם מוסבים לתחביר, המשמש כלי לניסוח משמעות אוטונומית בכל אחד מהציורים מצד אחד, ולביטויה של תמונת עולם, מצד אחר.

 בתיה דונר

פברואר 2013 

תמיר שפר, שוחה לבד, 2013 צילום עדי ברנדה

♥♥♥

לחץ גדול

תמיר שפר

פתיחה: יום שבת 16 במרץ בשעה 15:30             

נעילת התערוכה : יוני 2013

מוזאון ינקו-דאדא בעין הוד

אוצרת: בתיה דונר

תמיר שפר, לרקוד עם שניים, 2010, צילום עדי ברנדה

תמיר שפר, האם זו אהבה, 2013, צילום עדי ברנדה

♥♥♥

תמיר שפר, אמן, מעצב וראש המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ב HIT מכון טכנולוגי חולון. בשנת 1988 חבר שפר לדודו גבע וזאב אנגלמאייר, יחד הקימו את "חבורת החור"- חבורת אמני קומיקס שהחלה ליצור בצורה עצמאית, קיצונית ואנטי-ממסדית, במטרה לשבור את גבולות השיקול ולהגיע לביטוי אמנותי, אותנטי ורחב. את עבודותיו הצבעוניות הוא מציג ומוכר בארץ ובעולם, בעיקר בגרמניה, באמצעות החברה הגרמנית art28 שמייצגת אותו בכמה גלריות בשטוטגרט. במקביל, עוסק שפר בסטודיו שלו בציור, איור ובעיצוב מסחרי. לפני כשנתיים זכה שפר במקום הראשון בתחרות העולמית  לעיצוב מכונית SMART מבית מרצדס.

תמיר שפר, שחיינית גדולה, 2011, צילום עדי ברנדה

כתובת טרקבק | RSS תגובות