זה לא אני, זה המצב!

אתמול בערב, כשחזרתי מהעבודה, עקב אחרי בחור ממש מפחיד. בהתחלה הוא הציע לי שוקולד (זה היה הרבה יותר מרתיע ממה שזה נשמע), וכשלא רציתי הוא המשיך ללכת אחרי למרות שהלכתי ממש ממש מהר. למזלי, ראיתי מרחוק אישה יפהפיה, גבוהה ובלונדינית, מלווה בגבר גבוה ומתולתל. האצתי צעדיי עד שהגעתי לזוג המקסים הזה. הם לא רק הסכימו לחכות איתי עד שהבחור הקריפי ייעלם, אלא התעקשו כמעט גם ללוות אותי הביתה. הסתבר שהבחורה עברה מקרה דומה כמה ימים לפני, וזוג מקסים אחר ליווה אותה לאיפה שהייתה צריכה, ככה שהיא הרגישה חובה "להחזיר טובה לעולם".

מפה לשם התחלנו לדבר על אמנות. האישה היפה אמרה שהכישורים האמנותיים שלה נתקעו בגיל 6. אני אמרתי שזה נפלא, כי אני ממש אוהבת איך שילדים בני 6 מציירים. היא חייכה בנימוס, ועזבנו את הנושא. אישית, אני לא מאמינה שיש אנשים בלי כשרון, מקסימום שיש אנשים עם כשרון לא מנוצל, אבל נשאיר רגע את הדעה שלי בצד. אחרי שהגעתי הביתה, חשבתי עוד רגע על האמירה הזו שלה. זאת הרי לא הפעם הראשונה בה אני שומעת אדם בוגר מצהיר כאלו הצהרות, והרי עוד מעט פורים. אז נניח שהיא תתחפש לאמנית, כי הרי יש את האמונה הזו ביהדות שאומרת, שמה שאתה מתחפש אליו בפורים, הוא מה שתהפוך להיות בשנה שאחרי. (תארו לכן את בנות ישראל היפות, מחופשות לשטניות או מלאכיות. תודו שזה מסביר את זה שהן תמיד לבושות כ"כ קצר גם בחורף. הן הרי מתחפשות לנשים שלא קר להן..).

בכל מקרה, פורים. נניח שמישהו (או מישהי) מחליט (או מחליטה) להתחפש לאמן. איך עושים את זה? הייתה את הבדיחה ההיא ביסודי שאמרה שאפשר פשוט לזרוק על עצמך אסופת בגדים לא קשורה, וככה להתחפש לציור פוסט מודרני. נניח. אפשר גם להתחפש לאמן מסויים, כמו וורהול או פולוק. נניח. אז נניח שהתחפשתם. אבל אם אתם כבר אמנים, למה שתרצו בכלל להיות משהו אחר??

—-

תגידו, שמתם לב לקמפיין החדש של בצלאל?  לקראת ההרשמה לשנת הלימודים החדשה, מציעה האקדמיה לנרשמים חדשים לעצב כסא ולקבל ביקורות ממרצים שונים.

"לא משנה באיזו מחלקה תבחר, יש כאן את כל הכלים שיתנו במה ליצירתיות שלך: תנסר, תפסל, תסובב, תשתולל ותהפוך את הכסא למשהו שאף אחד עוד לא ראה. שלח אותו ונחזור אליך עם חוות דעת ישירות לפייסבוק" (מתוך האתר).

לא ברור אם זה הכיסא שמתחפש, או בצלאל שמנסה לשנות את תדמיתו האמנותית-אליטסטית-מרוחקת, ואני חושבת שהניסוי כאן מעניין. "מבחן הכסאות" אמנם לא מהווה חלק רשמי מתוך שלבי הקבלה, אבל הוא יכול לתת לסטודנטים פוטנציאליים את האפשרות להחשף קצת לתהליכים שיעברו עליהם מאוחר יותר בלימודים.

—-

ובלי קשר, בגלריה גבעון מוצגת כרגע תערוכתה המצויינת של נורית דוד. התערוכה "I'm Dancing On your Grave", מורכבת מ-2 סדרות,המורכבות מציורי שמן וציורים על נייר.

הסדרה המוקדמת יותר נוצרה תחת השפעתו של הספר "הביתן של המקדש המוזהב", מאת יוקיו מישימה, המבוסס על מקרה אמיתי בו נזיר זן שרף בטעות מקדש, ומפתי יחסי אהבה-שנאה-קנאה עימו. סדרת הציורים מלווה בסיפור שכתבה דוד בהשפעת ספר זה.

במרכז הסדרה השנייה נצבים 2 ציורים, שהוזמנו מדוד ע"י האוצר, דמטריו פפרוני, עבור תערוכה המוקדשת לעיר נפולי. בסדרה זו נפגשת דוד מחדש עם הנושא "נצחון המוות", עמו התעסקה בעבר, בעקבות ציור של ברויגל, העוסק אף הוא בנושא זה.

התערוכה מציגה כבר מסוף דצמבר ואוטוטו מסתיימת. אז שלא תגידו שלא אמרתי..

לחיי הנצחון!

תגיות: אמנות, אמנות ישראלית, בצלאל, גלריה גבעון, נורית דוד, ציור, רישום

כתובת טרקבק | RSS תגובות