זה לא אני, זה המצב!

 

ביום שישי בבוקר נצבעו המים ב-3 מזרקות בת"א (בכיכר דיזינגוף, מסריק, ויגאל אלון), בצבע אדום דם. סביב המזרקות רוססו כתובות כגון "חופש לעזה" ו"כיבוש=טרור". פעולה זו נעשתה (למי שלא קרא בין השורות), בעקבות התקרית במשט בשבוע שעבר. את האחריות ליוזמה האדומה הזו לקח על עצמו הועד נגד המצור, שמסר בעקבות הפעולה: "באנו להזכיר שגם בקרקע וגם בים, המצור עולה בדם". (הציטוט מתוך: Ynet, והדימויים מפה). 

  

 

  

  

המיצב הפוליטי הזה הזכיר לי משום מה את אתר ההנצחה לנספי ה-11 בספטמבר בניו יורק שעיצב האדריכל מיכאל ארד האמריקאי-ישראלי. התוכנית לאתר ההנצחה כוללת פארק עירוני מיוער, אשר במרכזו יעמדו 2 חללים רבועים במקום שבו עמדו מגדלי התאומים. חללים אלה יסמלו את הריק שהם הותירו מאחוריהם. בתחתיתם יהיו בריכות אליהן נשפכים מפלי מים, ועל הדופנות יונצחו שמות הנספים. 

(מתוך: עכבר העיר) 

  

 

  

  

 

 

  

פשפוש קצרצר בנבכי האינטרנט סיפר שהצעה זו זכתה למקום הראשון מתוך 5,200 הצעות מכל העולם, ונחשבת לתחרות האמנותית רבת המשתתפים בעולם. מרשים, לא? המחשבה שישראלי הצליח לעקוף את כולם בסיבוב, ולקטוף את הזכייה יוקרתית הזו. מצד שני, אולי זה לא כ"כ מרשים. אנחנו הרי ממש טובים בפוליטיקה, ואפילו עוד יותר טובים בביקורת עליה. הרי יש לנו ממנה כל הזמן, יש יותר מדי ממנה, זה בטוח.  

בסוף השבוע האחרון כתב יהונתן גפן בטורו השבועי ל"סופשבוע" של מעריב: …"ישראל היא מדינה חרא, אבל מעניינת. אין עוד ארץ אחת בעולם שהולכת לישון בלילה ולא יודעת לאיזו מדינה היא תקום בבוקר. רוצה נשיא לשעבר שנשפט על הטרדה מינית וראש ממשלה לשעבר שנחקר על קבלת שוחד, עם איזו אמא מרעיבה בצד וקצת חמוצים? קיבלת. רוצה להתגודד בשבוע הספר העברי בכיכר רבין מול הפגנה עלובה של כל השמאל הישראלי (820 איש), שמזדרזים למחות נגד כמו שצריך נגד 43 שנות כיבוש לפני שיתחיל המונדיאל ואז רצים לשבת מול מסכי הפלזמה, ולך תאסוף אותם בעוד 7 שנים רזות למחות כמו שצריך נגד 50 שנות כיבוש? גם את זה קיבלת… בתקופת הירידה שלי לאמריקה, מצאתי את עצמי מתגעגע לירקות יותר מאשר לאנשים, אבל אתה לא יכול להתכתב באי-מיילים עם עגבניה, או לדבר בסקייפ עם צנונית. אין עוד ארץ בעולם שיש בה כאלה סברסים, משמשים, מנגו, תאנים, אבטיח. השאלה הקשה היא כמובן, האם כדאי לחיות 70 שנה במקום רע 1 בגלל אבטיח?"…  

למען הסר ספק, אני רוצה להבהיר שאני, בניגוד לגפן, לא חושבת שזו מדינה חרא, ולא, אני בהחלט לא יכולה לדמיין את עצמי גרה בשום מקום אחר בעולם. אבל מה, לפעמים לא קל. לפעמים אפילו קשה. וכשלוקחים את כל הקשיים שמציבים בפנינו החיים כאן, מול הרצון האנושי הבסיסי לחיות ולהתקיים בכבוד, הקשיים יכולים להציף אותך. או כמו שהדס רשף כתבה בטורה האחרון: "מה בסה"כ ביקשנו, לעשות אמנות?" (מתוך: ערב רב).   

נראה לי (וזה מבוסס בעיקר על תחושת בטן, ולא על איזה מחקר מדעי מקיף), שאנחנו אחת המדינות האופטימיות בעולם. האופטימיות הזו נובעת מזה שאנחנו מצליחים להתעורר כל בוקר ולהדחיק כל יום מחדש את כל החרא. בין אם אנחנו יוצרים, עובדים, או אפילו סתם רואים כדורגל, אנחנו כאן, באופטימיות שלנו. ואני חושבת שהאופטימיות הזו, בשילוב עם מעין פיקחון עיוור, היא תכונה ישראלית יפה, וזהו. פשוט זהו.  

—–  

אז תישענו אחורה על הכורסה ותנו לווזווזלות לסחוף אתכם לתוך המשחק (בהנחה שלא ייאסרו על השתתפותן במשחקים הקרובים..). יש אנשים שאוהבים את זה..   

 ואם אתם לא בקטע, אתם יכולים ללחוץ כאן ולקבל על המסך שלכם את הקפלה הסיסטינית ב-360 מעלות. תגידו שזה לא קול..

 

 

—-

 

 

 

אם אתם בחשק למנה של אופטימיות עיוורת, אתם מוזמנים לקפוץ בחודש הקרוב לגלריה טבי דרזנר, לתערוכה של אנג'ליקה שר, העונה לשם Twilight Sleep.

…"במרבית הצילומים, האובייקט מהווה מסמן. בדומה למצב חלימה, הצילום איננו עוסק בסוס וכך גם אינו עוסק בשולחן חג. מערכת הסימנים נעה על הציר הדואלי שבין טקסיות וחול, קודש וטומאה, יופי וגועל"… (מתוך: עכבר העיר)

שיח גלריה עם האמנית יתקיים בלילה הלבן, ביום חמישי ה-1.7, בשעה 8:30 בערב.

 

 

 

 

—–

 

 

 

 

 

אם אתם דווקא בקטע השופוהולי-טרפוייטי, אתם יכולים לקפוץ ל"חנות המפעל" של טמיר ליכטנברג, שפותח מעין חנות בתוך גלריה רוזנפלד, בה הוא יציע למכירה הכל מהכל.

…" זהו שיר לחנויות הישנות הנעלמות מן הרחובות, לחלונות הראווה הרעבים, לזבנים האוספים סיפורים לא למכירה, לדמי המפתח, לפועלים המשפצים, ללקוחות החדשים, ללקוחות שכבר אינם, לסחורה הפגומה, לסדנאות המיוזעות, לחברות השילוח, לגלריות לאמנות עכשווית  "  … (מתוך: הכלכליסט).

 

תגיות: אמנות, אמנות ישראלית, אנג'ליקה שר, גלריה טבי דרזנר, גלריה רוזנפלד, הקפלה הסיסטינית, טמיר ליכטנברג, יהונתן גפן, מיכאל ארד, מיקלאנג'לו