זה לא אני, זה המצב!

כשהייתי קטנה, היה לי יומן אישי, ורוד כזה, עם מפתח והכל, שהייתי כותבת בו כל פעם שהיה לי משהו לכתוב עליו. לפעמים אפילו הייתי מציירת בו איזה משהו קטנטן. אבל רוב הזמן הייתי ממציאה. אני חושבת שחשבתי בזמנו שזה הרבה יותר מעניין אם אני ממציאה לעצמי סיפורים, מאשר מספרת איזה סיפור בנאלי על מה שקרה […]

אם הייתי מאמינה לכל מה שאתם אומרים לי, הייתי אחרת לחלוטין ואני דווקא די מחבבת את עצמי ככה. וגם אתם מחבבים אותי ככה, אז תפסיקו כבר לשאול. רוב הזמן הכל באמת טוב תודה, בדיוק כמו

בשבוע וקצת האחרונים עושה רושם שהטבע עובד שעות נוספות, כדי להוכיח לנו כמה הוא גדול ואנחנו קטנים. זה התחיל לפני שבוע עם השריפה האיומה (שאולי התחילה בתור טעות אנושית מטופשת, אבל המשיכה.. טוב, נו, גם בגלל טעות אנושית מטופשת..), והמשיך עם הגשם/ברד שלא מפסיקים לרדת כבר יומיים. אבל אנחנו לא צריכים תזכורות לכמה שאנחנו קטנים […]

לבשתי בגדים ירוקים, ענדתי תכשיטים תואמים, אפילו מרחתי לק ירוק על כל ציפורן, והייתי מוכנה. למשחק הכדורגל הראשון שלי ever

אני רוצה להיות אמן.

זה מה שעניתי ללא היסוס בבית הספר היסודי, כשהמורה שאלה: "מהי שאיפתך לחיים?"

שמתם לב פעם, שאנשים ממש אוהבים את המופשט שלהם, אבל רק אם הוא בריקוד? משום מה, כשזה מגיע לציור, הקהל הרחב קצת יותר ביקורתי.

בואו נדבר במספרים. בת"א מתגוררים כ-371,400 תושבים רשומים מעל גיל 18. בסוף השבוע שעבר, נפתחו כ-300 מוקדים בעיר, הכוללים גלריות, מוזיאונים, וסטודיואים השייכים לאמנים הפועלים בעיר. חשבון גס מגלה, כי מדובר בפחות מאחוז אחד.

תגיות: אוהבים אמנות, אמנות, רישום

אופנת הוינטאג' מלווה את עולם האופנה כבר שנים. מתלבשים ומתלבשות (בינינו, בעיקר מתלבשות) מכל העולם אוספים ומלקטים אל ארונם פריטים נדירים שהוצלו מהארון של סבתא, או נרכשו בחנויות יש שנייה, תוך ניטרול האלמנט הקצת איחי הנילווה ללבישת בגדים של מישהו אחר, במטרה להכריז בגאון לעולם: "אני מיוחד/ת". אמנים, אגב, עושים את זה כבר שנים.

תגיות: אוהבים אמנות, סטודיו

"הגיע." "מה קיבלת השנה?" "אני לא יודע איזה מין פרח זה. אני אמסור אותו לזיהוי הוא לבן." "ולא צורף אליו מכתב, אני מניח?" "לא. רק פרח. המסגרת זהה לזו של שנה שעברה. מסגרת זולה כזאת להרכבה עצמית." "חותמת בית הדואר?" "סטוקהולם." "כתב היד?" "כרגיל. כתוב באותיות גדולות. אותיות ישרות ונאות."

כשאהבתי את עצמי באמת הבנתי שתמיד בכל הזדמנות אני הייתי במקום הנכון, בשעה הנכונה ובדקה הנכונה ואז יכולתי להרפות. היום אני יודע שיש לזה שם: "הערכה עצמית".

תגיות: אירנה גורדון, אליהו אריק בוקובזה, אמנות, אנדי וורהול, גאולה גולדברג, דוד טרטקובר, הדס רשף, חנוך פיבן, יגאל תומרקין, עידו שמי, שי עבאדי, תערוכה