זה לא אני, זה המצב!

ירמי עדני ודב אור-נר משוחחים ביניהם באמצעות מחברות. עדני התחיל ברישום בצד אחד של המחברת ואור-נר המשיך בצידה השני, ולהיפך.

רוחו של אחד, פלוני, חמור בשם אפרים – הבלחה מן העבר, רוח רפאים, הבהוב קלוש –סיפקה מסד רעיוני ותשתית חומרית לתערוכה "חמור". אין זו תערוכת נושא קבוצתית, התרה אחר דימויי חמורים באמנות הישראלית. עניינה במצב החמוּר והחמוֹרי של הקרמיקה כמדיום בשדה האמנות הישראלי. היא מבקשת לעסוק בחיים ובמוות, בסכנות הגוף והנפש הכרוכות אלה באלה עבור […]

  הציור הפיגורטיבי הוא לגמרי רומנטי  הציור הפיגורטיבי כמו שאני רואה אותו הוא תופעה רומנטית, כזו שלא יכולה להתגשם עד הסוף.

  "אני פשוט כל הזמן מנסה להסביר לך את התחושה החדשה הזאת, שאף פעם לא היתה לי, שאני לא כך לבד אלא חלק מסיפור ארוך יותר, שבינתיים אי אפשר לדעת עליו כלום… אם אהיה סבלנית אולי יוודע לי משהו עליו" (א.ב יהושוע, מר מאני – רומאן שיחות. שיחה ראשונה, הגר שילה, עמוד 51*)

  להתקרב / אלון עידן 1. הרבה אנשים במקום אחד צמודים זה לזה. שמות: קבוצה. עדר. המון. פרטים שמתלכדים לאחד, הרבה שהופך למעט. ומשום כך – ולא רק משום כך – קל יותר לא לראות אותם. ומשום כך – ולא רק משום כך – קל יותר כן לראות אותם. וקל יותר לפחד מהם. וקל יותר להרוג […]

התערוכות "פרויקט מדוזה" של אלעד ערמון ו"קו לגוסטאב" של הגר מיטלפונקט ופרויקט הוידיאו שבתוכה- "מהו הקו הוורוד?" של יסמין קיני – עוסקים, בין השאר, בפלישה למרחבים ציבוריים-אישיים; קיבוציים או אורבניים.

קווי תפר חברתיים, רוע, חרדת המוות וגעגועים לאלה שאינם, נבחנים בתערוכה זו דרך העיסוק  בשרצים למיניהם, ובכללם  חסרי חוליות, יונקים קטנים, זוחלים ודו-חיים, פרוקי רגליים, תולעים ורכיכות.

עבודותיהם של אלדד פניני וקלוין אגנרס מבטאים עולם עשיר של פנטזיה, מיניות ופחד

יש משהו מרטיט בלפתוח בלוג חדש, ובעיקר עבור יוצרות או כותבים שכמהים לחשיפה או ל

"חיי מראות", היא תערוכה קבוצתית בנושא ארס פואטיקה באמנות חזותית. ארס- פואטיקה (ars poetica), היא תופעה שבה אמנות עוסקת באמנות ובתהליך יצירתה. זו אמנות שהינה רפלקסיה- התייחסות של האמן לעצמו ולאמנותו